כבר 16 שנים מאז שפרשתי מטניס מקצועני, וכל שנה אני נדהם מהפרסים הכספיים שגדלים משנה לשנה בסבב. רק לפני כמה חודשים חילקו באוסטרליה פרס של יותר מ-2 מיליון דולר למנצח בטורניר. כהשוואה, בדיוק לפני 20 שנה לקח ג'ים קורייר באוסטרליה פרס של 270 אלף דולר על הזכייה שלו במלבורן. כמו כל חתיאר, אני אומר לעצמי שנולדתי בדור הלא נכון. אבל זה הכל יחסי כמובן כי הדור שקדם לזה שלי הרוויח סכומים הרבה יותר קטנים וגם הוא התלונן.
במבט לאחור אני מזהה נקודה אחת שלא השתנתה: גם בתקופתי הסבב היה מועדון מצומצם של 120 מאושרים שהצליחו לשמור על דירוג יציב ולהיכנס לטורנירים ללא מוקדמות, מה שהבטיח להם הכנסה שבועית טובה. אבל גם בתוך 120 המאושרים היתה, כמו היום, היררכיה ברורה: שחקנים בטופ-20 יכלו לסגור קריירה שאחריה לא הצטרכו לעבוד יום אחד בחייהם. מכאן והלאה מדובר במלחמת קיום, עבודה שרחוקה מלהיות כזאת שתחזיק אותך לשארית חייך. אצל חלק מחבריי הטובים הקריירה המקצוענית אפילו לא הספיקה להם לשבת בבית כמה חודשים טובים אחרי הפרישה מבלי לעבוד.
כמה השתפר הפרס הכספי לזוכים בגראנד סלאם ב-20 השנים האחרונות
***
המצב הזה, שבו מספר כוכבים מרוויחים את רוב עוגת הפרסים הכספיים, בעוד שאר השחקנים נלחמים על פרורים - הוא לא מהיום. זהו קפיטליזם שמושרש בענף מעצם היותו אינדיבידואלי. כששיחקנו בטורניר ריקליס ברמת השרון, כולם ידעו שג'ימי קונורס קיבל מהטורניר מענק הגעה של 100 אלף דולר (הגיוני, הרי רוב הקהל בא לראות את קונורס), אפילו שהזוכה בטורניר כולו הרוויח רק כרבע ממענק ההשתתפות של קונורס.
בשנים ההן של שנות השמונים, המאבק שלנו כארגון שחקנים היה גם על גובה הפרסים, אבל נאבקנו בעיקר על דברים אחרים: למשל, כל קבלת תנאים מינימליים עבורנו השחקנים. בעבר לא כל טורניר בסבב הציע אירוח או שתנאי האירוח היו ירודים מאוד. כבר בדור שלי זה השתנה, והיום תנאים של חמישה כוכבים לשחקנים הם חובה.
דבר אחד שלא השתנה עד היום הוא המצב של שחקני הביניים, שרחוק מלהיות מזהיר כשמשווים את המצב לזה בענפים מובילים אחרים. שחקן שדורג במקום ה-100 בעולם בסוף שנת 2011 הרוויח כ-300 אלף דולר שזה נשמע יפה, אבל תורידו מזה מס, מימון של המאמן שנופל על הטניסאי עצמו, טיסות, ואת זה שרוב השחקנים בדירוג הזה לא מצליחים להשיג ספונסר. התוצאה: שחקן שמדשדש בין המקומות 50-150 בעולם, ואת זה אני אומר מניסיון, חייב להשלים הכנסה. הפרסים הכספיים פשוט לא מספיקים.
התסכול גדול יותר כשחושבים על הכדורגלן, הכדורסלן או שחקן הבייסבול - שם בעלי המשכורת ה-100 בגובהה בענף יכולים לחיות ללא דאגות, למרות שאני משוכנע בזה שהחיים שלהם ביום-יום נוחים הרבה יותר משל טניסאי מקצועני.
במצב הקיים היום בטניס, שחקן שמדשדש בשלהי המאייה הראשונה ייאלץ ברוב המקרים לסחוט את הגוף שלו על מנת למקסם את ההכנסה השנתית. השלמת ההכנסה הקלאסית היא כמובן גביע דייויס. עבור שחקן ממדינה קטנה הצלחה בדייויס משמעותה הכנסה כספית לא מתוכננת שאינה קשורה בדירוג, תשאלו את נועם אוקון והראל לוי שהאריכו את הקריירה שלהם בזכות ניצחונות בדייויס.
הכנסות מחוזי חסויות וספונסרים? נשמע רעיון טוב. רק שבפועל לשחקן שמדורג 70-80 בעולם לא יגיעו הצעות עם סכומים גדולים. במקרה הטוב זה ייגמר עם "בוא תשים את הלוגו שלנו על הבגד, ובתמורה תקבל ציוד חינם".
נובאק דיוקוביץ', טניס / צלם: רויטרס
***
כך שהדרך הכי טובה עבור שחקן טניס להרוויח כסף היא על המגרש עם מחבט ביד, כלומר בטורנירי ראווה או במשחקי ליגה. יש בכל אירופה, ארה"ב, וגם בישראל, ליגות מקצועניות מסודרות שבהן שחקנים מרוויחים אלפי דולרים. בנוסף יש סבב אלטרנטיבי של תחרויות שאינן חלק מסבב ה-ATP, שמחלקות סכומי כסף לא קטנים. לא מעט שחקני סבב (כולל דודי סלע) נוטלים חלק בטורנירים הללו. מדובר בכסף קל, משחקים בלי לחץ של דרוג והם מהווים מעין הכנה לסבב האמיתי. אני זוכר את עצמי משחק ליגה בגרמניה, בישראל, תחרויות ראווה בלוקסמבורג, גרמניה, אוסטריה, צרפת. מדובר בתעשייה שלמה של טורנירים, מעין עולם מקביל.
כשהייתי בן 16 התוודעתי לסבב האלטרנטיבי. בגרמניה יש ממש סבב שלם לאורך כל השנה של טורנירים אינדיבידואלים שנושאים פרסים של אלפי יורו, שרץ במקביל לליגת הטניס (הבונדסליגה) המקצוענית. היו לא מעט שבועות מתים בלוח השנה ולא מעט שחקנים, ואני ביניהם, שהיו מנצלים את השבועות הללו לגיחות קצרות לטורנירים של סופשבוע שבהם ניתן היה להרוויח כסף קל מול יריבים נוחים. בחלק מהפעמים גיליתי שמדובר בחווייה יוצאת דופן: טורנירים כאלו נערכים בדרך כלל בעיירות קטנות, הארגון משפחתי וידידותי ולא מעט פעמים הטורניר מסדר לשחקנים אירוח בבית אצל חברי המועדון המקומי. מצד שני, הגיחות הללו טמנו בחובן לא פעם חוויות טניסאיות מסוג אחר, חשיפה למועדונים ולאנשים שבשוליים של הענף, ורק הקרם-דה-לה-קרם של הסבב מצליחים להימנע מללכלך את הידיים עם טורנירים מהסוג הנ"ל.
***
המאבק האחרון של ארגון שחקני ה-ATP הוא מלחמת חורמה מול מנהלי טורניר הגראנד סלאם במטרה להשיג יותר כסף לדרג הנמוך. בינתיים בהצלחה חלקית. השנה הוחלט להעלות את הפרסים באליפות צרפת בכ-7%, אלא שהפעם רוב הסכום הנוסף יילך לשחקנים שיופיעו במוקדמות ובסיבוב הראשון של ההגרלה הראשית, מה שיעלה את הפרס למפסידי הסיבוב הראשון בכעשרים אחוז. זהו שינוי קונספטואלי בחשיבה, יותר סוציאליסטי. יכול להיות שזה קשור לעובדה שבראד דרואיט, נשיא ארגון השחקנים שנבחר לא מזמן והאיש שמוליך את המאבק, היה שחקן סבב אפור(אם כי לא רע בכלל) ודי נשכח, שלא הרוויח מיליונים בקריירה שלו.
קווין דוראנט, לברון ג'יימס, NBA / צלם: רויטרס
המאבק העקרוני הזה יקבל תאוצה השנה ויחדור לסדר היום של הענף. ב-ATP מדברים על שביתת שחקנים או החרמה קולקטיבית של טורנירי הגראנד סלאם, אם כי תסריט כזה נראה לא ריאלי כי השחקנים חייבים להתפרנס. הטיעון המרכזי של השחקנים נשען על מה שקורה בענפים אחרים: איך יכול להיות, טוענים נציגי השחקנים, שבליגות מקצועניות מובילות כמו ה-NBA, ה-NFL או ה-MLB, השחקנים שהם "ההצגה" למעשה, זוכים לנתח של כ-50% מההכנסות, בעוד שבטניס מעניקים טורנירי הגראנד סלאם רק 12%-15% מכלל ההכנסות שלהם? לאן הולך הכסף?
מארגני ארבעת הטורנירים הגדולים, טוענים שהכסף הולך לפיתוח הטניס המקומי. ואכן איגודי הטניס האוסטרלי, הצרפתי, הבריטי והאמריקאי הם הנהנים העיקריים מקיום ארבעת הטורנירים החשובים בשנה על אדמתם. אבל, בינינו, מה אכפת לדודי סלע ושכמותו מה קורה בטניס האוסטרלי או הצרפתי. יש לו 5-10 שנים להיות בסבב ולחלוב את הקריירה. ורוב הטניסאים, בניגוד גמור לסטיגמה, הם אנשים שכן צריכים להמשיך לעבוד אחרי הפרישה.
לתשומת לבכם: מערכת גלובס חותרת לשיח מגוון, ענייני ומכבד בהתאם ל
קוד האתי
המופיע
בדו"ח האמון
לפיו אנו פועלים. ביטויי אלימות, גזענות, הסתה או כל שיח בלתי הולם אחר מסוננים בצורה
אוטומטית ולא יפורסמו באתר.
כתבות
ני"ע
