אביר חופש הביטוי: מיהו שופט העליון הפורש אליעזר ריבלין?

המאפיין הדומיננטי ביותר בקריירה השיפוטית של המשנה לנשיא בית המשפט העליון, השופט אליעזר ריבלין, שיפרוש לגמלאות בטקס חגיגי ביום שני בשבוע הבא, בתום 12 שנות כהונה בעליון, הוא צניעותו האישית והמקצועית.

אף שהיה ידוע כבר לפני שנים שמבחינת סדר הוותק הוא עתיד להיות השופט הוותיק ביותר במשך 3 חודשים לאחר פרישתה של הנשיאה הקודמת, דורית ביניש, הודיע ריבלין מזמן כי אין בדעתו להתמנות לנשיא לתקופה כה קצרה, וכי הוא מוותר על הכבוד - עוד לפני חקיקת חוק הקדנציות וביטולו באמצעות "חוק גרוניס".

וכך בילה ריבלין את 3 החודשים האחרונים לכהונתו השיפוטית (לא כולל 3 החודשים הנוספים להשלמת כתיבת פסקי דין, שיתחילו ביום שני הקרוב) תוך שהשופט אשר גרוניס, הצעיר ממנו ושמונה לעליון אחריו, עוקף אותו בסדר הבכירות ומתמנה לנשיאו.

"היום אני חותם לאחרונה על פסקי הדין שלי כמשנה לנשיאה", אמר ריבלין בטקס פרישתה של ביניש, "ומקבל עליי את משרת המשנה לנשיא".

"חופש הביטוי זקוק למרחב נשימה"

שני התחומים העיקריים שבהם הותיר השופט ריבלין את חותמו בפסיקת בית המשפט העליון הם דיני הנזיקין מחד גיסא, ותחום חופש הביטוי מאידך גיסא. זו מורשתו השיפוטית, ובתחומים אלה יתמקדו גם פסקי הדין האחרונים שהוא מפרסם בשלהי כהונתו.

אחד המהדהדים שבהם הוא פסק הדין שבו קיבל העליון את ערעורה של העיתונאית אילנה דיין בתביעת לשון הרע שהגיש נגדה סרן ר', על כתבה ששודרה בתוכניתה "עובדה" בפרשת "וידוא ההריגה" (ע"א 751/10).

שופטי העליון, בראשות ריבלין, הפכו את פסק דינו של השופט נעם סולברג מהמחוזי, וקבעו כי בעניינה של דיין התקיימה הגנת "אמת הפרסום", שכן העובדות שעליהן הושתתה הכתבה היו נכונות לשעתן. דיין הסתמכה על מקורות מהימנים ורציניים, נקטה אמצעים סבירים לשם אימות העובדות ואף האמינה בנכונותן.

לדברי ריבלין, לא די באי-דיוקים בפרטי לוואי כדי לשלול את ההגנה מהמפרסם, וכי יש לבחון אם הפרסום שונה באופן מהותי מהאמת. "בעניינים בעלי חשיבות ציבורית יש להתיר לפרסום שוליים עובדתיים, ויש לאפשר למפרסם ליישם שיקולי עריכה. חופש הביטוי זקוק למרחב נשימה".

כמעט בכל סוגי ההליכים בעליון נגע ריבלין בתחום חופש הביטוי. הוא קבע כי קריאתו של אמנון דנקנר לפעיל הימין הקיצוני איתמר בן-גביר "נאצי" בתוכנית "פופוליטיקה" איננה מהווה לשון הרע (רע"א 10520/03); כי כתבה בעיתון "העיר" שתיארה את לוני הרציקוביץ, בעליה של מכבי תל-אביב בכדורגל, כעכבר, אינה מהווה לשון הרע בשל מעמדו של הרציקוביץ כדמות ציבורית (ע"א 4534/03); וכי אדם שפירסם כרזה בגנות שוטר בפתח תחנת משטרה איננו אשם בהעלבת עובד ציבור (דנ"פ 7383/08), מאחר שדברי הביקורת כוונו נגד תפקודו של עובד הציבור.

ריבלין קבע כי פרסומי החוצות, בדומה לכלי תקשורת המוניים, הופכים את הציבור ל"קהל שבוי", ועם זאת יש להיזהר מ"הגנת יתר על הבריות מפני מידע, בייחוד כשמדובר בביטוי פוליטי" (בג"ץ 6226/01); בהקשר זה צימצם ריבלין את פרשנות הסעיף בחוק יסוד: הכנסת, שבעטיו ביקשה ועדת הבחירות המרכזית למנוע את התמודדותו של אחמד טיבי בבחירות (א"ב 11280/02).

ענף מרכזי שריבלין עמל על פיתוחו בפסיקה היה משפט האינטרנט, ובפרט שאלות של לשון הרע וזכויות יוצרים. בפרשת רמי מור סירב בית המשפט להורות לספקית אינטרנט לחשוף את זהותו של טוקבקיסט שכתב דברי נאצה בחסות האנונימיות (רע"א 4447/07), וזאת בהיעדר הסמכה חקיקתית לכך. ריבלין סירב גם להורות לחברת גוגל לחשוף את פרטיו של בעל כתובת ג'ימייל, בהיעדר יריבות ישירה בין התובע לחברה (ע"א 1622/09).

באופן דומה פסק ריבלין בשבוע שעבר, בפרשת הפרמיירליג (ע"א 9183/09), כי בהתאם לחוק הקיים לא ניתן להורות לספקית אינטרנט לחשוף את פרטיו של מפעיל אתר המפר את זכויות היוצרים של הליגה האנגלית, בהעבירו את שידורי המשחקים חינם. ואולם, ריבלין הזהיר את המחוקק כי בהיעדר הסדרה חקיקתית, יפעל בית המשפט באמצעות פיתוח שיפוטי כדי לאפשר את אכיפת הזכויות.

ריבלין קבע גם כי ניתן להטיל אחריות בשל "הפרה תורמת" של זכויות יוצרים, על אוניברסיטה שבה סטודנט מכר עותקים מצולמים של ספרים (ע"א 5977/07); וכי ניתן להחשיך מסך של ערוץ טלוויזיה, ולאסור שידור המפר זכויות יוצרים, כשאלה נרכשו באופן בלעדי (דנ"א 6407/01).

על חשיבות חופש המידע עמד ריבלין בהחלטתו לחשוף דוח ביקורת פנימית בנושא תאונות אוויריות (עע"מ 6013/04).

"ליצורי הבר יש רגשות"

אולם תחום המומחיות העיקרי של ריבלין היה ונותר דיני נזיקין, על ענפי המשנה שלו. ההלכה המשמעותית ביותר שלו היא "הלכת השנים האבודות" (ע"א 140/00) מ-2004, שבה פסק ריבלין כי יש לפצות את משפחת הניזוק המנוח בגין אובדן השתכרות בשנים שקוצרו מתוחלת חייו. "שוב אין זה זול יותר להרוג אדם מאשר לפצוע אותו", קבע ריבלין.

בעקבות פסק הדין באו פסיקות עוקבות שהחילו את הזכאות לפיצוי גם רטרואקטיבית על תיקים תלויים ועומדים (רע"א 8925/04); על תביעות לפי חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים (ע"א 8022/00); וקבעו אמות-מידה לחישוב הפיצוי בראש הנזק החדש (ע"א 10990/05).

שאלות של נזיקין ושל שוויון התעוררו בפשרת רים-אבו-חנא, שבה דן בית המשפט בפערים בין הפסד השתכרות עתידית של ילדה מכפר ערבי, לעומת הממוצע במשק (ע"א 10064/02).

"השומה צריכה להיעשות לפי השכר הממוצע במשק, שהוא גבוה יותר מהשכר הממוצע הנסמך על נתונים מגדריים ומגזריים", קבע ריבלין, תוך הסתמכות על שאלות של צדק מתקן, צדק חלוקתי והרתעה יעילה בדיני הפיצויים. "יש לקחת בחשבון שבבוא העת היה הקטין מגיע לגדולות בתחום המקצועי. את תקרת הזכוכית ניתן לנפץ".

שיקול חברתי החורג מדיני הנזיקין עלה בפסק דינו של ריבלין, שקבע כי אין לפצות ניזוק שתפקודו המיני נפגע, בגין עלותן של נערות ליווי, וזאת בשל תקנת הציבור (ע"א 11152/04); ריבלין פסק פיצויים גם בגין אי-מניעת פשע, תוך אימוץ נוסחה לקביעת מידת הרשלנות המתחשבת באפשרות למנוע נזק למזיק עצמו (ע"א 3510/99); וקבע כי גננות וסייעות אחראיות לפעוטות בעת יציאה עמם לטיול (ע"א 10083/04).

בתחום הרשלנות הרפואית, הרחיב ריבלין את אחריות בית-החולים בשל מות עובר ברחם אמו (ע"א 754/05); בהרכב מורחב הוביל ריבלין את דעת הרוב שלפיה, ככלל, אין מקום לפצות על-פי שיעור הסתברות הנזק במצב של עמימות סיבתית (דנ"א 4693/05); אולם במקרה של עמימות סיבתית שהובילה לאובדן סיכויי החלמה של ניזוק, יינתן פיצוי המשקף את ההסתברות שקיים קשר סיבתי בין ההתרשלות לנזק (ע"א 10399/08); הגדיר כללים לקביעת "ריחוק הנזק" (רע"א 4394/09); וקבע כי תקרת הפיצוי בהתאם לחוק הפיצוי לנפגעי תאונות-דרכים אינה חלה כשהניזוק תובע על-פי תקודת הנזיקין (ע"א 2591/09).

בתחום הנזיקין היה ריבלין תלמידו המובהק של פרופ' אריאל פורת מאוניברסיטת תל-אביב. הוא שילב בפסיקה את דוקטרינת הנזק הראייתי, מבית-מדרשו של פורת (ע"א 8151/98); הגדיר את חובת הגילוי לחולה על טיפולים הניתנים ברפואה פרטית (ע"א 4960/04); והותיר, בתחום המשפט הבינלאומי הפרטי, שיקול-דעת לבתי המשפט לקבוע את מקום ביצוע העוולה במקרים חריגים. באותו תיק הורה לפצות עובדת פלסטינית שנפגעה בעבודתה במפעל ישראלי בהתנחלות, על-פי אמות-מידה של הדין הישראלי (ע"א 1324/03).

כמומחה לכלל תחומי המשפט האזרחי, הטביע ריבלין את חותמו הן בדיני נזיקין והן גם בדיני חוזים. הוא היה שותף לפסק הדין בפרשת ארגון מגדלי הירקות (ע"א 2553/01), שבו ניסה בית המשפט "לפוגג את המיתולוגיה של הלכת אפרופים", כפי שריבלין כינה זאת, ולאפיין את תפקידו של בית המשפט בפרשנות חוזים, בשונה מכפי שנתפסה הלכת אפרופים בציבור ובערכאות הנמוכות.

בתחום דיני המסים הכריע ריבלין בפרשת ורד פרי בעד הכרה בהוצאות מטפלת כהוצאה מוכרת (ע"א 4243/08); הכיר בנכסי קריירה לעניין הלכת השיתוף (בע"מ4623/04); קבע את מבחן יסודיות הטעם המסחרי כמבחן הראוי לסיווג עסקה כמלאכותית (ע"א 2965/08); והחליט שאין להתיר רכישת הפסדים של בעלי מניות אחרים בחברה בהיעדר טעם כלכלי זולת הפחתת מס (ע"א 7387/06); וקבע כי יש לראות מוניטין כקניין, וכיצד ניתן לחשבו לצורכי מס (ע"א 7493/98). באחרונה קבע ריבלין כי התיקון לחוק החוזים, שביקש לבטל את הלכת אפרופים, דווקא חיזק את שיטת הפרשנות שהלכה זו הנהיגה (רע"א 3961/10).

ריבלין היה שותף גם לכמה מהתיקים החוקתיים והמינהליים החשובים שהתנהלו בעשור האחרון בעליון. הוא הורה לתקצב קבוצות ספורט של נשים בהיקף שאיננו נופל מזה של ספורט הגברים (בג"ץ 5325/01); הוא היה שותף לדעת הרוב שאישרה הכרה ב"גיורי-קפיצה" לצורך חוק השבות (בג"ץ 2597/99); דחה את העתירה שביקשה לחייב את משרד הביטחון לפתוח קבר אחים לצורך זיהוי הגופות שבו (בג"ץ 4225/01); ופסל את פרקטיקת פיטום האווזים, שנקבעה כהתעללות בבעלי חיים, תוך שקבע כי "ליצורי הבר, כמו לחיות המחמד, יש רגשות" (בג"ץ 9232/01).

בשאלת מתחם ההתערבות בהחלטות היועץ המשפטי לממשלה בתחום הפלילי, הצטרף ריבלין לדעת הרוב שנמנעה מלפסול את עסקת הטיעון שכרת היועמ"ש עם הנשיא לשעבר משה קצב, אף שמתח ביקורת קשה על התנהלות היועץ, מני מזוז (בג"ץ 5699/07).

"דגל שחור מעל מעטפות מזומנים"

את פסק הדין החשוב ביותר שנתן ריבלין בתחום המאבק בשחיתות, הוא עצמו אינו מסווג ככזה, מאחר שמדובר בפסק דין בתחום הבג"צי ולא הפלילי. מדובר בעתירת התנועה לאיכות השלטון מ-2003 למנוע את מינויו של צחי הנגבי לשר לביטחון פנים, הממונה על המשטרה, בשל שלל החקירות שבהן היה מעורב, אף שאלה נסגרו בלא העמדה לדין (הדבר היה לפני תחילת החקירה בפרשת המינויים הפוליטיים).

התיק הגיע להרכב שבו היו חברים, לצד ריבלין, השופטים מישאל חשין ודורית ביניש; וריבלין שביקש לדחות את העתירה, מצא עצמו במיעוט. אלא שאז הוחלט להרחיב את ההרכב ל-7 שופטים, המאזן הפנימי התהפך, והעתירה נדחתה ברוב של 5 שופטים נגד שניים (בג"ץ 1993/03).

באותו פסק דין עמד ריבלין על "מתחם הכיבוד" בין הרשויות, ועל הצורך של בג"ץ "לשמר את משאביו" לצורך הגנה על זכויות האדם. זו לא הייתה הפעם היחידה שבה הכניס ריבלין לשיקוליו השיפוטיים את שאלת מעמדו של בית המשפט, באמצעות הגדרת אמון הציבור כמשאב שיש להישמר מבזבוזו. גישה מעוררת מחלוקת, שנמתחה עליה ביקורת מצד חלק מעמיתיו, הרואים בכך שיקול זר שבית המשפט אמור להיות עיוור לגביו.

עם זאת, בתחום הפלילי גרידא שם ריבלין דגש על מאבק בשחיתות השלטונית. כך, דחה הרכב בראשותו את ערעורו של שר האוצר לשעבר אברהם הירשזון (ע"פ 7641/09) על הרשעתו בפרשת הסתדרות העובדים הלאומית (הע"ל) ועל עונש של 5.5 שנות מאסר שנגזרו עליו.

באותה הזדמנות שיגר ריבלין מסר גם לשופטי המחוזי בירושלים העסוקים במשפטו של ראש הממשלה לשעבר אהוד אולמרט, ובין היתר במעטפות המזומנים שקיבל ממוריס טלנסקי. לדבריו, "בעולם שבו מזומנים הולכים ונעלמים, מעל מעטפות מזומנים מתנוסס דגל שחור של אי-חוקיות".

ריבלין עמד על חשיבות המאבק בשחיתות גם במסגרת ערעורו של יורם קארשי בפרשת רשות המסים (ע"פ 8430/11), וכן גם בערעורו של חבר הכנסת לשעבר עופר חוגי מש"ס, על הרשעתו בפרשת העמותות הפיקטיביות (ע"פ 3031/07).

זכויות הנאשמים מתבטאות לשיטתו של ריבלין בחובת בית המשפט לבחון את שאלת חפותו אפילו בהליך של דיון נוסף. בפרשת זגורי (דנ"פ 4971/02) הוביל ריבלין את הגישה שלפיה יש לבחון את שאלת החפות על אף המגבלות הפרוצדורליות, וכי אין להותיר את ההרשעה על כנה כשהתעורר ספק סביר, אפילו בהליך זה.

בפרשת מרגלית הר-שפי, שהורשעה באי-מניעת רצח ראש הממשלה יצחק רבין (ע"פ 3417/99), קבע ריבלין כי אף שמדובר בעבירת מחדל, המכשולים מתגמדים ביחס לידיעה על עבירת רצח: "והיודע - לא יחריש. זוהי ההגנה על נשמת אפה של החברה".

בתחום הענישה, ריבלין נחשב מהמחמירים ומהדוגלים במיצוי הדין עם נאשמים שהורשעו. כך, הוא מתח ביקורת על נכונותן של ערכאות ערעור לקיים דיון מחודש בעונש, תוך התערבות מוגזמת בשיקולי הערכאה הדיונית (ע"פ 11560/05). לדבריו, ענישה מחמירה מאזנת בין זכויות הנאשמים לבין זכויותיו של "הציבור התמים".

לדבריו, "ניכרת בשנים האחרונות עלייה גדולה במעורבותם של בני נוער בפלילים. הם מעורבים, כמעשה של יום-יום, באלימות קשה. אל לה לערכאת הערעור לעצום עיניה מול המתרחש בחוצותינו. חובתנו לציבור התמים אינה פחותה מחובתנו כלפי ציבור המעוולים".

רזומה: חלק משבט ריבלין המורחב

את הקריירה השיפוטית שלו מסיים השופט אליעזר ריבלין בסגירת מעגל: השופט אשר גרוניס - שהיה מרצה שלו בלימודי התואר השני באוניברסיטה בקורס בנושא חופש הביטוי, ואחר-כך התמנה לשופט זוטר ממנו בבית המשפט המחוזי בבאר-שבע ובהמשך בבית המשפט העליון - מונה בחודשי כהונתו האחרונים של ריבלין לנשיא העליון - בכיר ממנו על אף יתרון הוותק של ריבלין. הוא כינה את גרוניס ביום השבעתו לנשיא: "קברניט ותיק שיוביל את בית המשפט העליון במים הסוערים".

ריבלין נולד בירושלים, דור שביעי לילידי הארץ וחלק משבט ריבלין המורחב, הכולל גם את יו"ר הכנסת ראובן ריבלין, קרוב משפחה רחוק. הוא למד לתואר ראשון בפקולטה למשפטים באוניבסיטה העברית, ובהמשך עסק בעריכת דין בבאר-שבע, ובייעוץ משפטי לרשויות ציבוריות, לרשויות מקומיות ולתאגידים שונים.

הקריירה השיפוטית שלו החלה בשנת 1976, לפני 36 שנה, אז מונה לשופט תעבורה, והיה הראשון לעלות בסולם הדרגות השיפוטי מבית המשפט לתעבורה עד לבית המשפט העליון.

בדרך עבר בבית משפט השלום בקריית גת, באשקלון, באשדוד, בדימונה ובבאר-שבע. ב-1982 מונה לשופט מחוזי בבאר-שבע. ב-1999 הוזמן לכהונה זמנית בעליון, ומשנת 2000 כיהן בערכאת השיפוט הבכירה במינוי קבוע.

ריבלין למד לתואר שני באוניברסיטת טמפל בפילדלפיה, ושימש כמרצה בפקולטות למשפטים ובמכללות בישראל, בתחומי המשפט החוקתי, המסחרי ודיני נזיקין. הוא שימש גם כחוקר אורח באוניברסיטאות הרווארד בבוסטון ובאוניברסיטת מונאש במלבורן, אוסטרליה.

במהלך הקריירה שלו שימש ריבלין כיו"ר ועדת הבחירות המרכזית וכראש המועצה האקדמית של המכון להשתלמות שופטים.