"אני צועדת עם בני ההומו במצעד הגאווה, אז מה?"

שנים רבות הייתי נגד מצעד הגאווה. עוד לפני שידעתי כי בני הומו, היה לי מאד קשה לחשוב על המצעד, לדבר עליו ולראות אותו בכלי התקשורת השונים. בשיחות סלון, תמיד דברו חברים על כך שהמצעד הוא הזדמנות לכל ההומואים "הקיצוניים", "המתריסים" ו"החריגים" להופיע. דיברו על כך שהוא דוחה. אני שתקתי והתכווצתי, וכמה היה לי קשה.

כשבני יצא מהארון, הקושי רק גבר. היה לי קשה לחשוב שהבן שלי שייך "לקבוצה הזו" של האנשים שאנחנו רואים בטלוויזיה. התביישתי. היום אני מבינה שהייתי גם מאוימת. בראשית תהליך הקבלה, בשיחות שניהלנו בני ואני - הסברתי לו שחשוב שכל אדם ינהג על פי הבנתו ותחושותיו, אבל למה להשתתף במצעד שגורם לכולם רגשות דחייה ואי נוחות? בשביל מה צריך מצעד שגורם לכולם לחשוב על כל הקהילה הגאה באותו האופן?

בעודי מסבירה, ענה לי בני כי כל עוד "הקהילה הגאה" והאנשים השייכים לה מהווים מיעוט ללא זכויות שוות לכלל האזרחים במדינה - המצעד חשוב. לא אשכח את ויכוחי הסלון שלנו בבית, הוא מדבר על חשיבות המצעד ואני אומרת שאני אדם פרטי ושלעולם לא אשתתף בכזה מצעד.

הבן הבכור שלי כבר בן 36. לפני 4 שנים צעדתי לראשונה במצעד הגאווה בתל אביב.

יש לי בן הומו - אז מה?

אני זוכרת איך נסעתי במונית עם השלט שלי "יש לי בן הומו אז מה?" לכיוון מקום ההתכנסות שלנו בגן מאיר. לא העזתי ללבוש את החולצה שלנו - של ארגון ההורים תהל"ה - תמיכה להורים של ילדים הומואים, לסביות, בי וטרנסים. נהג המונית שאל אותי לגבי השלטים. מלמלתי. לא הצלחתי לספר לו. הרגשתי מצד אחד מאד נחושה בהחלטתי לקחת חלק במצעד, מצד שני הייתי לחוצה ולא ידעתי איך בדיוק לנהוג.

במהלך הבוקר, בין המוני האנשים שהגיעו לגן מאיר - צעירים ומבוגרים מבני הקהילה הגאה וסתם מזדהים, הורים בארון ומחוצה לו - הגיעו גם בני הבכור ובני הצעיר יותר ואני - הרגשתי גאווה עצומה. הייתי במקום - בגן מאיר ולא האמנתי שאני, שהייתי כל כך נגד המצעד, הולכת להשתתף בו. לא האמנתי שוויתרתי על "הפרטיות" שלי.

ולא, לא קמתי בבוקר המצעד והחלטתי להשתתף בו. עברתי תהליך הדרגתי של קבלה של בני על כל המשתמע. הבנתי שהוא הומו, שחייו יהיו כנראה שונים מיתר ילדיי, בין היתר גם מבחינת הזוגיות שלו. הבנתי גם שהוא בחר לחיות חיי אמת ללא סודות ושקרים בפניי, בפני המשפחה המורחבת והעולם.

דורשת שוויון זכויות עבור בני

אני זוכרת את ההתרגשות והגאווה ששטפו אותי כשצעדתי יחד עם קבוצת הורים מתהל"ה, לבשנו את החולצות עם השם הארגון שלנו ומספר קו התמיכה שלנו, צעדנו עם השלטים שלנו, צעדנו כפרטים וכקבוצה וזכינו לקריאות אהדה וחיזוק מהאנשים שצפו בנו לאורך הרחובות. אני זוכרת את החיבוקים שקיבלתי מילדים מבוישים (בני 15 וגם בני 30 ), שנגשו אלי במהלך המצעד וביקשו שאדבר עם אמא ואבא שלהם. הרגשתי כאילו אני מייצגת עבורם את האמא הפרטית שלהם שעדיין לא מקבלת אותם ועדיין לא מצליחה להיות גאה במי שהם. התרגשתי מאד כשהבנתי שהצלחתי לעבור את המחסום. הנה אני מצליחה להפגין לפני כולם את הגאווה האישית שלי בבני הבכור הגאה, המקסים והמוצלח.

לאחר שעברתי בהצלחה את תחושות הבושה וה"מה יגידו" ולאחר שלמדתי את הנושא, הרגשתי שלמעשה זכיתי להיות מעורבת בחיים האמיתיים של בני, הרגשתי מחדש גם מספיק חזקה לחזור ולתפוס את המקום שלי כאמא שלו - מולו ואיתו ומול העולם כולו.

מאז, אני משתתפת במצעדים בירושלים ובתל אביב. השתתפתי גם במצעד הגאווה הראשון שפתח את אירועי הגאווה לשנת 2012 ושהתקיים בעיר ראשון לציון.

בימים שלפני כל מצעד לא פשוט לי, הרבה מחשבות חולפות בראשי. בין היתר, ויתרתי על פרטיותי - ולא מבחירה. יחד עם זאת, אני מבינה עד כמה משמעותי המהלך שאני כאמא ואנחנו כהורים נשתתף במצעדי הגאווה לצד ילדינו, נביע את התמיכה בהם כבכל ילדינו האחרים ונדרוש עבורם את שוויון הזכויות המלא המגיע להם. אנחנו ההורים מהווים את הגשר בן ילדינו הגאים לבין החברה ובכלל. לנו, ההורים יש את הכוח להשפיע במוסדות הממשלתיים ובחברה כולה ולפעול למען ילדינו והחברה בכלל. זו חובתנו ההורית.