ציידי האפריקאים

האמת נמצאת בין המכנים אותם "סרטן" לאלה שמגיעים לגינת לוינסקי מצפון ת"א

המבצע שנפתח השבוע לגירוש המסתננים מדרום סודאןסיפק בפעם המי יודע כמה הצצה אל שטחיות הדיון ועומק הפופוליזם בכל הנוגע למדיניות ההגירה בישראל, או ליתר דיוק: היעדר מדיניות ההגירה בישראל.

הנה כתבנו "מסתננים", וכבר אפשר לסמן אותנו כחלק מהימין הרדיקלי. אם נכתוב "פליטים", מיד נסומן כתקשורת שמאלנית, לא עלינו.

האמת, כרגיל, נמצאת איפשהו באמצע, באזורים האפורים שלא מעניינים איש בעולם של שחור ולבן. תרתי-משמע. כי אלה שתמיד מלאים אמפתיה למי שצובאים על הספסלים של גינת לווינסקי בדרום תל אביב חוזרים אל הגינות הירוקות בשכונות מצפון, שם הספסלים נקיים תמיד. אף מהגר מאפריקה לא הופך אותם למיטה בלילה קר.

ואלה שקוראים למהגרים "סרטן" וממהרים לשלוח אותם למחנות מעצר, יעמדו תמיד במקום שבו אפשר ללבות את האש, לייצר שנאה במקום פתרונות. אותם לא מעניינים החלשים מהשכונות שצריכים להתמודד עכשיו עם "מתחרים" חדשים בשוק העבודה. אותם מעניינת רק העובדה שכמה עשרות אלפי אפריקנים חצו את הגבול בלי לעבור בדרך ברית מילה.

חוץ מיציאה למלחמות או ענייני זוטות כמו השתלטות על ספינה מחוץ למים הטריטוריאליים, בלי לשמוע מה חושבים השרים, ישראל היא אלופה בלהחליט שלא להחליט. כך נראית גם (אי) מדיניות ההגירה שלנו.

במקום לבדוק ולהחליט מיהו פליט ומי לא, בתוך קביעת מכסות ברורות ומוגבלות, המדינה העלתה כל מי שהסתנן מהגבול הדרומי על אוטובוסים ושלחה אותו אל החצר האחורית של תל אביב - ערד, אשדוד, נתניה, אילת והרשימה הולכת ומתארכת. וכשאדם חסר מעמד, כל מעמד, הוא בעצם לא קיים. עד שהוא מתפוצץ, כמובן. הוא או אלה שנאלצו "לארח" אותו ואת חבריו באותה חצר אחורית, שמבחינתם היא החצר היחידה.

התנהלות שלומיאלית

אם ישראל הייתה מצהירה על נכונותה לקלוט 30 אלף אפריקנים במעמד של פליטים, הייתה לה גם הזכות המוסרית לבקש שאת כל היתר ייקלטו המדינות האחרות. אלה שהוכרו כפליטים היו יכולים להשתלב במקום התאילנדים בחקלאות או הסינים בבניין. במקום זה, מדינת ישראל ממשיכה לגרש ביד אחת ובידה האחרת להעניק עוד ועוד היתרי עבודה לחברות כוח אדם שמייבאות עובדים ברישיון.

אלה שמתנגדים להענקת היתרי עבודה למהגרים מאפריקה מעלים נימוק רציונלי לכאורה: הענקת ההיתר תעביר מסר לחבריהם של המהגרים, אי-שם באפריקה, ואלה יבואו בהמוניהם. אלא שבדיוק לשם כך ישראל צריכה לקבוע מכסה ברורה למספר הפליטים שהיא מוכנה לקלוט, כדי להעביר מסר משלה - שום מהגר נוסף לא יתקבל יותר, וגם אם יצליח להסתנן לא יזכה לעבוד פה לעולם.

אבל למה לנהל מדיניות חכמה אם אפשר להתנהל בשלומיאליות. עוד לא יבשה הדיו מעל פסיקתו של בית המשפט המחוזי בירושלים, שהסירה את ההגנה הקולקטיבית מפני גירושם של אזרחי דרום סודאן, וממשלת נתניהו-ישי עוברת מדלת לדלת, צדה אותם כאילו מדובר במחבלים עם רימון ללא נצרה.

אפילו ילדים שעברו התעללות והופרדו מהוריהם נאספו על ידי פקחי רשות ההגירה והוחזרו בכוח אל ההורים המתעללים. העיקר שיעלו למטוס כמשפחה אחת ומאושרת. וכך קורה שגירוש מהגרים, דבר שבשגרה בכל מדינה מערבית היום, נראה כמו מסע ציד נגד זרים שנובע מכל המניעים הלא נכונים - פחד, שנאה, לאומנות, בורות וסתם טיפשות כללית.

shai-n@globes.co.il

צרו איתנו קשר *5988