אין חדש בקרליבך

האם גוף עיתונאי נטול פוטנציאל כלכלי, יכול להיות חזק חופשי וצודק?

כבר שנכנס זקי רכיב כבעל שליטה ב"מעריב", לפני יותר משנתיים, אחת מהמטרות המוצהרות שלו הייתה להעביר את העיתון לעידן הדיגיטלי.

האמירה הייתה נכונה בבסיסה, משום שמחד, לשם הולך העולם, ומאידך הדבר עשוי היה לחסוך כסף רב שיוצא על בית הדפוס וההפצה היומית.

בין הרעיונות שהתעופפו היה אחד דומיננטי: עיבוי של חבילת סוף השבוע של העיתון, שהיא תמיד אטרקטיבית יותר לקוראים, וסגירת מהדורת יום החול.

את הפער, אמורים היו למלא אתר nrg ופיתוחים טכנולוגיים אחרים. שם היה יכול להיות "מעריב" היום, לולא הבין רכיב את עומק הבור הכלכלי ומכר במהירות את העיתון לנוחי דנקנר.

השבוע התברר שדנקנר עומד על כך שלא יהיה כל שינוי במעמד הדפוס. העיתון ימשיך לצאת במהדורה מודפסת מדי יום. הכותרת הראשית, המוספים ובעיקר מוסף העסקים, הם הסיבה העיקרית שבגינה דנקנר מחזיק בכלל בחברה הלא מוצלחת הזו.

בכך, הפכו המילים שעל העיתון היומי המודפס מנטל לנכס הגדול ביותר של העיתון. רק בזכותן, עדיין עולה רצון כלשהו לנסות להציל את העיתון הזה ואת האנשים שעובדים בו. זו הפטריוטיות שעליה מדבר דנקנר, והיא ניזונה לא מעט מהרצון שלו להיות משפיע ונוכח.

המציאות הזו מעלה שאלה באשר ליכולת של "מעריב" להבריא באמת, למען מאות העובדים שעדיין נשארו נאמנים לו. האם חברה נטולת פוטנציאל כלכלי אמיתי, במיוחד גוף עיתונאי, תגשים אי פעם את ייעודה האמיתי, להיות חזקה, חופשית וצודקת? למרות שהיום זו השאלה הבוערת ביותר של "מעריב", היא צריכה להישאל בכל מערכת עיתונאית בישראל, מודפסת או אלקטרונית.