הלו, זאת נבחרת גרמניה?!

מה חשבתי כשהלכתי עם אנגליה, כאילו לא ידעתי שההתרסקות תבוא ■ רגע לפני חצאי הגמר, אם יש משהו אחד שנותר לבקש: לכי הלאה גרמניה! לכי הביתה ספרד!

אנגליה. נבחרת אנגליה תראה את חצאי הגמר של היורו על המסך בבית. סליחה, מהמשפט האחרון נשמטה המילה "שוב": כמו בכל טורניר גדול שאליו היא מצליחה להעפיל, גם הפעם לא יכססו אוהדי נבחרת אנגליה את ציפורניהם בבית.

אנגליה, עוד לפני שמדברים על טכניקה או טקטיקה, היא בבואה מושלמת של קבוצות הכדורגל הגדולות שלה: במשך 26 שנים שבהן לא זכתה באליפות, נחשבה מנצ'סטר יונייטד לאחת הגדולות של אנגליה, ממש כמו ליברפול של שני העשורים האחרונים, וגם טוטנהאם - שאפילו קשישי ווייט הארט ליין שכחו כבר מתי חגגה תואר חשוב, נחשבת באנגליה לגדולה. כך גם הנבחרת הלאומית: טורניר גדול בלי נבחרת אנגליה לעולם לא יהיה שלם: זה מתחיל עם ההימורים שלפני הטורניר. שימו לב תמיד שנבחרת אנגליה נמצאת בין המועמדות הבכירות לזכייה, על פי סוכני ההימורים. לא, הם לא טיפשים, מי שטיפש הוא האוהד האנגלי שנוהג לבטא את אהדתו באמצעות הימור לטובת הנבחרת. בתי ההימורים הגדולים, לא יכולים להרשות לעצמם את הסיכון שהנבחרת האנגלית תזכה "בטעות" בתואר, ולכן מקטינים את יחס הזכייה של ההימור, מה שמקפיץ את אנגליה לצמרת.

הנתון הזה חשוב בעוד מובן אחד: תקשורת הספורט האנגלית נחשבת למתלהבת ומתלהמת באופן קיצוני, באופן שפוגע קשות בנבחרת. אלא שגם מערכות הספורט, ממש כמו סוכני ההימורים, אינם מטומטמים. בעידן המקוון יש ללא מעט עיתונים חיבור "און ליין" לסוכנויות הימורים גדולות, כשהעיתון מתוגמל בעמלה על כל קורא-מהמר. כך, אם מישהו מחפש כיוון או הגיון בשיגעון של העיתונות האנגלית בטורנירים גדולים, מוטב שילך אחרי הכסף.

לפני מחזורי חג המולד באנגליה, פורסם כאן ניתוח שמציג ממצאים המראים איך יעילותו של השחקן האנגלי פוחתת בחודשים ינואר-יוני, אחרי המאמץ הכביר והחריג (בהשוואה לכדורגלן אירופי אחר) שנדרש ממנו במהלך סוף דצמבר. המאמץ הזה לא פוגע כמובן רק בשחקנים אנגלים, אבל בעוד נבחרת צרפת למשל, יכולה לשאת חולשה של קלישי, ונבחרת ספרד את העובדה שדויד סילבה של היורו אינו דויד סילבה השחקן המצטיין באליפות של מנצ'סטר סיטי, הרי שלאנגלים קשה יותר עם נבחרת שהיא מאה אחוז פרמיירליג.

אבל עזבו את המשחק עצמו, שכן המומחיות של אנגליה היא כבר מזמן לא בכדורגל, אלא באקזיט מטורנירים גדולים. כולם זוכרים את הדמעות של פול גאסקווין בחצי הגמר של 1990, או את המשפט המפורסם של גארי לינקר על הגרמנים אחרי חצי הגמר של 1996 ("כדורגל משחקים 90 דקות ובסוף הגרמנים מנצחים"), את האדום של בקהאם והפנדלים מול ארגנטינה ב-1998, את ציד הפרפרים של דייויד סימן מול כדור מוזר שבעט רונאלדיניו מחצי מגרש ב-2002, את דרמת הפנדלים מול פורטוגל ב-2004, את רוני מורחק בעידודו של חברו לקבוצה, כריסטיאנו רונאלדו ב-2006, או את השער הפסול של למפארד מול גרמניה ב-2010. הנה כי כן, הסבר מדוע טורניר גדול בלי האנגלים אינו גדול באמת: מההימורים, דרך האוהדים ברחובות וביציע, ועד להדחה דרמטית - הכל חוץ מכדורגל.

אגב כדורגל, הניצחון האחרון של אנגליה על נבחרת אירופית מובילה בטורניר גדול היה במשחק הפתיחה שלה ב... החזיקו חזק, 1982, מול נבחרת צרפת (הצטיין: בריאן רובסון).

***

גרמניה. נבחרת גרמניה היא עד כה ההתקפית, המהנה והמרשימה בבטורניר. העובדה שרובכם הקוראים (מלבד אלה שנפלו במלכודת הטיקי-טאקה המסמאת) מהנהנים עכשיו, היא ההישג הגדול ביותר של יורגן קלינסמן.

קרוב לעשר שנים אחרי שהחל בפרויקט המהפכני שלו, משלים ממשיך דרכו, יואכים לב, את העבודה. גרמניה של 2012, לפני ברזיל, ארגנטינה, הולנד ואפילו ספרד שנמצאת (בואו נקווה, למען עתיד ילדינו) בסוף תור הזהב שלה, היא נבחרת הכדורגל היפה ביותר בעולם. מי שזוכר את הכדורגל הגרמני, או ליתר דיוק המערב גרמני של שנות השבעים, השמונים והתשעים, מוכרח להסכים שמדובר בשינוי הגדול ביותר שעברה נבחרת כדורגל כלשהי. מדובר בשינוי שלא היה מתאפשר כמובן ללא שינוי באקלים התרבותי של גרמניה שהפכה (בהכללה כמובן) למדינה פתוחה וליבראלית, עם בירה קוסמופוליטית פורחת תרבותית. קלינסמן היה נציג הדור הגרמני החדש, זה שנולד אל תוך מהפכת שנות השישים, התבגר בצל הכאוס הפוליטי של ימי באדר-מיינהוף, היה נחוש להסיר מעליו את המשא שהשית עליו הדור הקודם ולהוכיח לעולם שאיחוד גרמניה הוא סימן לעתיד טוב יותר.

ההתחלה הייתה קשה: אפילו אחרי המונדיאל המוצלח של 2006, שבו יישמה גרמניה את החזון ה"קלינסמני" לא רק על הדשא, אלא בעיקר בחביבות הבלתי רגילה שבה אירחו את הטורניר, לא חסרו לסגנון החדש מבקרים. המרושע, המכובד והשמרני מכולם היה כמובן יו"ר הוועדה המארגנת של המשחקים, ה"קייזר" פרנץ בקנבאואר שבטורו הקבוע ב"בילד", לא הפסיק לבקר את המאמן (ואחר כך את ממשיכו) וקרא לשיבה לערכי הליבה של הכדורגל הגרמני - קשיחות, הגנה וכיבוש שערים מריבאונדים ומצבים נייחים.

אלא שהיה זה הקיסר האחרון: המהפכה של קלינסמן נמשכה עם יוגי לב. זה לא התבצע בחלל ריק. אם להרחיב שוב את התמונה להקשרים חברתיים ותרבותיים, הרי שניתן להרחיק ולומר שאנגליה שניצחה במלחמה (ותודה לאל שכך כמובן) הפכה ליהירה באופן שמכפיף את הזרים שמשחקים בפרמיירליג למנטאליות האנגלית. גרמניה שהתבוסה יצרה אצלה נכונות להודאה בטעות וללמידה, נתנה לרב-תרבותיות לשנות אותה. לאוהדי הכדורגל בישראל קשה, מטבע הדברים, לפרגן לנבחרת הגרמנית, שהכדורגל הממושמע שלה, בעידן פרה-קלינסמן, נתפס אצלנו כהמשך ישיר למנטאליות של "ברגים במכונה". זה הולך ומשתנה: אם תל אביב היא "המאמצת המוקדמת" של תופעות שעתידות להכות שורש בשאר חלקי הארץ, הרי שראיתי כבר בכמה פאבים ישראלים בחולצות של נבחרת גרמניה. בינתיים עוד בלי דגלים ושירים בגרמנית (זה יחכה כנראה עוד דור אחד), אבל תודו שאת האהדה הזאת הרוויחה הנבחרת הגרמנית ביושר.

***

ספרד. לכאורה מדובר בנבחרת המצליחה בעולם בארבע השנים האחרונות. למעשה מדובר (בעיני) בסכנה ברורה ומיידית לעתיד המשחק. במובנים רבים ספרד משחקת את הכדורגל הנפלא של ברצלונה, רק שעשרת אחוזי השוני, הם מאה אחוזים של הבדל: בהיעדר כישרונות כמו אלה שיש לבארסה (ובראשם מסי), הספרדים משחקים כמו הקטאלונים עד למרחק של 30-40 מטר מהשער, ואז חוזרים לאחור ומתחילים את הכל מהתחלה. אחוזי ההחזקה בכדור מול היריבות הם חסרי תקדים, כך גם מספר המסירות המדויקות. עד כאן בארסה. אבל את מה שברצלונה הצליחה לתרגם לרביעיות, חמישיות ושישיות, נבחרת ספרד שומרת לעקיצה, לרוב בשלהי המשחק.

אי אפשר להתווכח עם ההצלחה של דל בוסקה בנבחרת ספרד, שהייתה הלוזרית הגדולה בכדורגל העולמי עד לפני ארבע שנים. עם הדרך שלו מוכרחים להתווכח: הנעת הכדור הסבלנית הזאת משעממת כל כך, עד שלפעמים מעוררת את התשוקה לכך ששחקן יריב יאבד את הראש וייכנס חזיתית במישהו ממובילי הכדור הספרדים, אפילו במחיר אדום. איכשהו, יש לי תחושה שעל זה בונים הספרדים לקראת חצי הגמר מול פורטוגל.