שרק נהיה בריאים

בג"ץ פסק כי השינויים במדד יוקר הבריאות מנוגדים לחוק בריאות ממלכתי

193 עמודי פסק דינו של בית המשפט העליון האמריקני, מיום חמישי האחרון (28.6.12), בנושא חוק הבריאות המקיף של הנשיא ברק אובמה, שזכה לכינוי "אובמה-קייר", הם אחד המסמכים החוקתיים המשמעותיים של השנים האחרונות.

רפורמת הבריאות של אובמה, שבשמה התמודד לנשיאות לפני 4 שנים ושאותה העביר כחקיקה פדרלית בקונגרס לפני שנתיים, היא ביטוי לאידיאולוגיה פוליטית ברורה, כזו המעניקה בכורה לזכויות אדם, ובהן הזכות לבריאות, על פני עקרונות כמו שוק חופשי, אוטונומיה של בחירה אישית וממשל קטן.

לאחר שהחוק אושר, עתרו 26 מדינות וכן גופים נוספים, כמו האיגוד הפדרלי של העסקים העצמאיים, בדרישה לביטול החוק. התיק הגיע לבתי משפט פדרליים אזוריים, ומשם לעליון. ביום חמישי, כ-3 חודשים לאחר שהתקיימו 3 ימי הדיונים בפאנל 9 העליונים, נפסק ברוב של 5 נגד 4 כי החוק תקף, וכי ההוראות הכלולות בו - השוללות ממדינות מימון פדרלי לתוכניות הבריאות שלהן אם יסרבו לספק את ההרחבה הכלולה בו בנוגע לכיסוי ביטוח הבריאות לחסרי אמצעים - הן הוראות חוקתיות.

בחלוקה פוליטית, מי ששבר את ההגמוניה הרפובליקנית-שמרנית בקרב שופטי העליון הוא דווקא הנשיא, ג'ון רוברטס, שהצטרף לרביעיית הליברלים-דמוקרטים ואף כתב את פסק הדין העיקרי.

זהו מסמך חוקתי המתאר את גבולות כוחו החקיקתי של הקונגרס. פסק הדין דן, בין היתר, בשאלות כמו - האם ביטוח הבריאות הוא מס או תשלום אחר, האם לקונגרס יש סמכות חוקתית להורות לאזרחים לרכוש ביטוח בריאות, והאם הקונגרס היה רשאי לחוקקו בהתאם לסמכותו להטיל ולגבות מסים או כנגזרת של סמכותו לחוקק בנושאי מסחר.

השופטים עושים מאמץ רב שלא לגלוש להנמקות בעלות ארומה סוציאליסטית ולהותיר את האידיאולוגיה בידיהם של המחוקקים. אולם הדבר אינו אפשרי, ומגילת זכויות האדם המהווה חלק מהחוקה האמריקנית נוכחת בכל פינה בפסק הדין.

למרות האופן שבו הוכרעה הפרשה, אפשר לראות בהתנהלות בית המשפט העליון האמריקני בפרשה זו ביטוי נוסף לקשיים שמעוררת שיטת מינוי השופטים הפדרליים, הצובעת בצבעים פוליטיים ברורים כל אחד מהשופטים המתמנים. אף שפסק הדין הוכרע בניגוד ליחסי הכוחות שבין העליונים, עצם הצורך להתמודד עם חלוקה מחנאית מובנית גורמת לשופטים להיתפס כמי שאינם בוחנים בראש פתוח את הסוגיה המשפטית שלפניהם.

בישראל, לעומת זאת, פסיקות בג"ץ בסוגיות נפיצות כאלה מתקבלות אמנם תוך השמעת ביקורת על בית המשפט, לפעמים חריפה מעבר לנדרש, אך הן אינן מלוות בניסיון לאפיין את המהלך הפוליטי שעשה כל אחד מהשופטים בדרך לפסק דינו באותו נושא.

לפני 10 ימים פסק בג"ץ שלנו כי השינויים במדד יוקר הבריאות לאורך השנים שחקו את ההשקעה הממשלתית במתן שירותי בריאות באמצעות קופות-החולים, באופן שאיננו עולה בקנה אחד עם תכליתו של חוק בריאות ממלכתי (בג"ץ 8730/03).

עדיף להתרכז בעשייה מאשר ברטוריקה אידיאולוגית

אף שמדובר באחד מפסקי הדין האקטיביסטיים של השנים האחרונות, הוא לא עורר עד כה תהודה רבה בקהילה המשפטית. הסיבה היא שב-9 השנים שחלפו מאז הגשת העתירה התנהלו הליכים פרוצדורליים הן בפני השופטים והן ברשויות השלטון עצמן, שייתרו חלק ניכר מהשאלות שעמדו בלב העתירה, והשאירו את השופטים עם סדרה של הכרעות טכניות, שגם הן - בדומה ל עמיתיהם מארה"ב - עוסקות בעיקר בפן טכני ולא ערכי של ההסדרה החוקית.

מדובר בשאלות של סבירות החלטה של גוף מינהלי, סבירות הקביעה בדבר מדד יוקר הבריאות, ומשנקבע כי אלה אינן סבירות - הסעד שיושיט בית המשפט לעותרים. במקרה זה, הסעד שנקבע הוא חיובן של רשויות השלטון לשבת עם קופות-החולים ולגבש הסדר חדש תחת זה שבוטל בהחלטה שיפוטית.

הזכות לבריאות כמעט איננה מופיעה בפסק הדין, אלא בהערת-אגב שבה כתב השופט סלים ג'ובראן כי "הזכות לבריאות של כל אזרחיה של מדינת ישראל, מתרוקנת אט-אט מתוכן, נוכח השחיקה השיטתית בתקציבי קופות-החולים".

בהרכב בג"ץ שדן בעתירות ישבו, מלבד ג'ובראן שכתב את פסק הדין, גם הנשיא אשר גרוניס והשופט חנן מלצר. ג'ובראן לא התאפק, ובשולי פסק דינו כלל כמה הערות על הפרקטיקה שאימצו בתי המשפט העליונים בתיקים סבוכים ועקרוניים מסוג זה, של "ליווי" רשויות המדינה לאורך שנים, תוך קבלת עדכונים על ההתקדמות בכל כמה חודשים, במקום מתן פסק דין זריז.

ג'ובראן מדגיש את החיוב בפרקטיקה הזו - שמירת עקרון הכיבוד בין רשויות המדינה, אבל גם את המחיר שהיא גובה: התמשכות בלתי סבירה של ההליך המגיע לפגיעה בעותרים. נוכח המחירים הללו, הוא מציין, הפרקטיקה הזו "ננקטת במשורה".

גרוניס כהרגלו מקמץ במילים אך דעתו על הדברים הללו משתקפת בכל זאת: הנשיא טרח לציין כי הוא "מסכים כי דין העתירות להתקבל כמוצע על-ידי חבריי", במקום לכתוב סתם "מסכים", כפי שעשה מלצר. ביטוי קיצוני לגישתו, שעדיף להתרכז בעשייה - וזו השורה התחתונה - מאשר ברטוריקה אידיאולוגית.

רות רות, ויקיפדיה, הגרסה המעודכנת

בחודש פברואר השנה שיגר היועץ המשפטי של הנהלת בתי המשפט, עו"ד ברק לייזר, מכתב יוצא דופן לאנשי האתר העברי של האנציקלופדיה המקוונת ויקיפדיה. הנהלת בתי המשפט ביקשה להסב את תשומת-לבם של אנשי האתר, שבדף המוקדש לשופטת רות רונן מבית המשפט המחוזי בתל-אביב, מצוין כי תלונה שהוגשה נגדה לנציב תלונות הציבור על שופטים, אליעזר גולדברג, בנוגע לניגוד עניינים שבו נמצאה באחד התיקים שבהם דנה, נמצאה מוצדקת.

אלא שההחלטה על מציאת התלונה נגד רונן מוצדקת, מעדכן לייזר, לא הייתה סוף פסוק. כחודש ימים לאחר החלטתו, ביולי 2011, ולאור פנייה נוספת מצד השופטת, החליט הנציב לקבל את השגתה על ההחלטה, וקבע כי ההוראה האופרטיבית שבבסיס החלטתו, המטילה על שופט חובה לברר עם הצדדים המופיעים בפניו מידע שעשוי להשפיע על עמדתם בשאלת ניגוד העניינים שבו נמצא השופט - היא הוראה מכאן ולהבא בלבד. לפיכך חזר בו הנציב מההחלטה שהתלונה מוצדקת, והסתפק בקביעה ש"הבירור מוצה".

מדובר בתלונה שהוגשה נגד השופטת על-ידי הפורום המשפטי למען ארץ ישראל, בעקבות עתירה שנידונה בפני השופטת רונן, שהוגשה על-ידי עמותת "גישה", העוסקת בשמירה על זכויות התנועה של פלסטינים.

תלונת הפורום התמקדה בכך שבעלה של השופטת, זאב ברגמן, הוא חבר הנהלת הקרן החדשה לישראל, המממנת בעקיפין את "גישה". למרות זאת, רונן לא פסלה עצמה ואף לא יידעה את הצדדים בפרט זה. רונן טענה כי לא ידעה על הקשר בין "גישה" לבין הקרן החדשה.

בתחילה החליט הנציב גולדברג כי די היה באופן שבו הציגה "גישה" את עצמה בעתירה, כדי להביא את השופטת לדרוש פרטים נוספים, שהיו עשויים לחשוף את הקשר בינה לבין הקרן החדשה. אולם לאחר מתן ההחלטה, הסכים הנציב לקבל את עמדתה של רונן, שלפיה "קיומה של חובה זו לא היה מובן מאליו, ומן הראוי על כן שתחולתה תהיה מכאן מלהבא".

וכעת הדברים ידועים, אפילו לגולשי ויקיפדיה.