לפעמים תמונה אחת שווה באמת אלף מילים: מישל פלאטיני מעניק את המדליות לאחר משחק הגמר כשברקע, בערך ארבע שורות מאחוריו, עומד גבר מוכר בחליפה ובשיער מאפיר. אבי לוזון. יסלחו לי הכתבים החרוצים של ערוץ הספורט, נניח מוטי פשכצקי ושירלי בר דיין, אבל איך שראיתי את לוזון, ידעתי שהם הבאים בתור. שחודש מופלא בחיי עומד להסתיים, שבמקום להתעסק באיך זה שהספרדים התעוררו שוב ברגע הנכון, מה קרה להולנדים ואיך זה שלמריו באלוטלי יש בגוף שרירים שאפילו פיזיולוגים לא ידעו על קיומם - נחזור כולנו לאלי טביב, לצרות של בית"ר, לקומץ אוהדים שמפוצץ אימון בכורה עם רימון עשן.
וזה עוד טוב, כי האלטרנטיבות הן מפחידות הרבה יותר מיואב כץ ביום שיער רע: בחודש הקרוב אצטרך להעמיד פנים כאילו אכפת לי מטניס (כמו מטקות, רק בלי הרעש הכייפי של העץ החלול), לשתף פעולה עם פרנקופילים שמתפעלים מהנוף של האלפים, מוסתר מאחורי חבורה של גברים בטייץ, עם חולצות בצבעים ובדוגמאות שאמורות לומר משהו ליודעי ח"ן, צבעים שהיחידים שמאפילים עליהם הם הצבעים שמתגלים אח"כ במבחנות השתן של הרוכבים.
האולימפיאדה תהיה עוד נחמה פורתא: אין לי בעיה עם הופעה של פול מקרטני בטקס הפתיחה, גם הגמרים באתלטיקה עוד איכשהו בסדר, אבל כשיכריחו אותי לספור פליק-פלאקים של אלכס שטילוב, אתייחס לכך כמו מילואים - חובה לאומית שהלוואי ואפשר להתחמק ממנה.
איך זה קורה לנו בכל שנתיים, לעזאזל? איך תמיד מגיע "היום שאחרי" בלי שנהיה מוכנים? תמיד קובלים כאן על כך שתשעים אחוז ממדורי הספורט עוסקים רק בכדורגל. אני מזמין אתכם לפתוח עיתוני ספורט בספרד, איטליה, גרמניה או אנגליה כדי לגלות שגם שם זה כמעט אותו דבר. זה נורא פשוט: חוץ מכדורגל אף ענף ספורט אינו מעניין מספיק.
***
וזה מחזיר אותי אל תמונת הסיום של היורו, עם פלאטיני וקסיאס בפרונט ולוזון ברקע. היורו הזה היה מבט אל העתיד: כדורגל התקפי, רב שערים, עם מעט עבירות, עם נשים וילדים ביציעים נקיים ונוצצים, או בשתי מילים: גועל נפש.
הכדורגל שנאבק על עתידו במציאות עמוסת קניונים, בתי קולנוע, אירועי תרבות, פארקים, מסעדות ועוד אטרקציות, מציאות שבה האישה בבית היא הכוח הדומיננטי שמעצב את הרגלי הפנאי, הכדורגל הזה שינה את פניו. הפך מחיקוי של החיים - כאוס, אלימות, מקריות ומזל, לספורט אמריקני שבו הטובים יותר מנצחים, משהו גדול מהחיים, ממש כמו הקולנוע ההוליוודי שאיתו הוא צריך להתחרות על תשומת ליבנו בסופי השבוע. אם אין "אקשן" של שלושה ארבעה שערים לפחות, נצא באמצע בלי לקנות פופקורן במזנון.
הכדורגל שעליו גדלנו כתופעת ספורט ייחודית, הפסיד, אולי לתמיד: הספרדים עם הילדים הבלונדינים המושלמים שלהם, תוצאה של ערבוב בין גנים של דוגמניות לאלה של אתלטים, נראו כמו פרסומת לחיים הטובים. אז למה בעוד כולם מתלהבים מצ'אבי ואינייסטה, כל מה שיכולתי לקוות הוא שלמגרש ייכנס איזה וויני ג'ונס, רוי קין, או קאנטונה ויעיף אותם ארבעה מטרים באוויר לאמור: טיקי טאקה תשחקו עם הדוגמניות שלכם בבריכה, לא במגרש שלי.
***
אני יודע שזה פרימיטיבי, שאולי נדפק לי המוח מרוב שעות ישיבה בקופסאות, אורוות ומכתשים, מרוב צרחות של "אין רחמים בקרית חיים", אבל נשבע לכם שהייתי מעדיף לראות בשידור חוזר את נוטס קאונטי נגד שפילד וונסדיי משנות השבעים, אתם יודעים מה - אפילו את המשחק בין בני לוד להפועל ר"ג במקום האלפחורס המתוק עד כדי בחילה שתקעו לי לגרון ועוד מצפים ממני לאהוב.
ופתאום רציתי לחבק אותו, את אבי לוזון, שעמד שם ברקע כמו פיקסל אפור על רקע החגיגה באדום צהוב.
"לה פמיליה", אנא פרסי זרועותייך וקבלי אותנו בחום ים תיכוני. שטרן חלובה, פרוספר אזגי, סלחנו על הכל: אחרי להקת המחול מספרד ואחריה חודש וחצי של אופניים ושחייה צורנית, אין דבר שאהיה זקוק לו יותר מכדורגל של גברים גברים, כזה שיהפוך לי כל ערב ל"בובה של לילה".
לתשומת לבכם: מערכת גלובס חותרת לשיח מגוון, ענייני ומכבד בהתאם ל
קוד האתי
המופיע
בדו"ח האמון
לפיו אנו פועלים. ביטויי אלימות, גזענות, הסתה או כל שיח בלתי הולם אחר מסוננים בצורה
אוטומטית ולא יפורסמו באתר.
כתבות
ני"ע
