מהיום אני מתחייבת לא לפחד לקנא

רק כשהדד-ליין צלצל חצות באורלוגין (לו היה לי אורלוגין כמובן), ירד לו ברעש צורם האסימון. האסימון המטאפורי של הסירוב להכיר בקו הירוק של הנפש שלי (לא, לא במובן הפוליטי, אלא במובן הירוק, הקנאי).

מדוע אנחנו תמיד משווים, נשאלתי. מדוע אנחנו מתעקשים לפזול הצידה לאחר, רק כדי לבדוק כל הזמן מה קורה איתנו. משווים? מי משווה? בטח לא אני. אני הרי לא קנאית. מעולם לא הייתי. וגם לא אהיה. מה לי ולדבר הזה בכלל.

זה לפחות היה המזמור שהתנגן בראשי הצדקן והפחדן בימים האחרונים. כי כבר שבוע שאני הולכת סביב עצמי, מתלבטת, מתגרדת. מסבירה שאין לי מה לומר על הקנאה, פשוט מפני שאני חסרה את היכולת לחוש כזו. ממש כך. אני לא מקנאה. כל הטיה של השורש ק.נ.א מעבירה בגבי צמרמורת.

אני מוכנה להודות ביוהרה, כהות חושים, ADD, עם H ובלעדיו, צרבת, מה לא. רק חלילה וחס לא קנאית. כי הקנאה, ממש כמו המרמור, אגב, היא הבלהה האנושית האמיתית. ולא רק מפני שהיא גורמת לפגמים נפשיים שאנשים עאלק מודעים כמוני לא אמורים לשאת. ולא רק מפני שכתכונה נשית היא סובלת מרפיוטיישן גרוע יותר. זה בגלל הפחד. כי ההכרה בקיומה של קנאה היא הכרה בכיעור הפנימי הכי מטונף, הכי מבייש, הכי מטריד.

מרגע שהבנתי, שבעצם הפחד מקנאה הוא שמושל בכיפה הסרוגה של הנפש החילונית והמתייפייפת שלי, הבנתי גם עוד משהו, חשוב הרבה יותר. שכושר השיפוט שלי, על אנשים ועניינים וטעמים והתרחשויות, סובל גם הוא לעתים תכופות מדי מתתרנות שמקורה בפחד להיחשב קנאי, או לא מפרגן, או ביקורתי יתר על המידה.

עם יד על הלב, אפשר לזהות בהרבה מהדעות שפיתחתי, ובעיקר באלה שלא (דעות על אנשים ומעשיהם או על יצירות או תופעות פוליטיות ואחרות), את החרדה הפרימיטיבית הזו, לצאת קנאית. אני מוצאת את עצמי מפרגנת לעתים באופן מופרך, ודאי מופרז, והרבה פעמים גם לא הוגן, רק כדי לצאת טוב בעיני עצמי.

חוסר היושרה הפנימית הזה חוסם ביקורתיות לגיטימית, כזו שכולנו, בעיקר המבקר עצמו, זקוקים לה כדי לגדול ולהתחדד. וכן, חייבים לומר, לעתים צריך גם להיות קצת מרושעים, ולחטוא ולמרפק את מי שצריך, וגם את מי שלא, בדרך לגדילה ולתיקון ולשיפור.

אם לא ארשה לעצמי להשוות אותי לאחרים, למעשיהם, לתוצרתם ולפועלם, לסולם הערכי שהם משקפים ובוחרים, לביטוי הכי אנושי שלהם, איך אבוא אני לידי ביטוי? הרי לא סתם נאמר שקנאת סופרים מרבה חכמה. פחדנות מדעתנות, חשש מלצאת קנאי על חשבון היושרה, בהכרח מפחיתה חכמה.

אז הנה אני מתחייבת לא לפחד לקנא. לא לפחד לבלוע את צפרדע הקנאה הירוקה, הקמאית, הפשוטה והעתיקה. לקנא בבחורות רזות, באנשים בחופש, באלה שהצליחו בתחומים שבהם כשלתי. באנשים שלא ויתרו לעצמם, אנשים שוויתרו לעצמם הרבה, אנשים שאין להם ילדים, אנשים שיש להם המון ילדים, אנשים שיש להם סבא וסבתא בחיים, שיש להם הורים נשואים,

אנשים שישנים כל הלילה, אנשים שנוסעים כל שנה לפרובאנס, אנשים שקוראים כל שבוע ספר. אלה שלא נותנים לילדים שלהם לצפות בטלוויזיה, שנגמלו מגלוטן, שרצים כל יום, שיודעים לנהוג בלי לצפצף ובלי לקלל, אנשים שמצליחים בעבודתם, שסיימו כל דבר בהצטיינות, שקיבלו מלגה. באנשים יפים, ואנשים חרוצים, ובכלל באנשים באשר הם ובאשר הלכו ועשו וזכו וקיבלו, מה שאני לא.

אני מבטיחה לא לפחד להיות קטנה ואנושית, ואולי אפילו גם לא לפחד לצאת קצת מרושעת. אבל, וזה העיקר, על הדרך להרוויח בכך מבט מפוכח על עצמי, ללמוד קצת מה כן ומה לא, ולנסות להשתפר.