קריקטוריסטית "הניו-יורקר": "אובמה כבול בידי קונגרס רפובליקני"

ליזה דונלי תגיע לישראל לרגל הפסטיבל הבינלאומי לקומיקס ואנימציה ■ בראיון בלעדי ל"גלובס" היא מדברת על הבחירות בארה"ב: "הן עלולות להיות קנויות", על עתיד העיתונות המודפסת: "השמועות על מותו של הפרינט בהחלט מוקדמות"

לליזה דונלי, שנמנית עם בכירי הקריקטוריסטים של "הניו-יורקר", יש ביקורת רבה על הכסף שמנהל לדבריה את מערכת הבחירות לנשיאות בארה"ב, אשר מתקרבת לישורת הסופית. אמנם כתב העת האמריקני שבו היא עובדת נמנע מהבעת דעות פוליטיות ספציפיות ונחרצות, אבל בראיון בלעדי ל"גלובס", היא בהחלט מתבטאת בנושא.

"מיליארדרים כמו שלדון אדלסון כמובן חופשיים לתרום כמה כסף שהם רוצים ולמי שהם רוצים", אומרת דונלי. "מה שמטריד אותי זו העובדה שהבחירות שלנו עלולות להיות קנויות. חלק מזה תמיד היה ככה, אבל עכשיו זה נעשה יותר חריף בגלל החלטת בית המשפט העליון לפני שנתיים וחצי לבטל מגבלות על תרומות לפוליטיקאים".

קומיקס על עסקים

דונלי עובדת בניו-יורקר כבר 30 שנה. במקביל, קריקטורות שלה התפרסמו במקומות נחשבים נוספים, כמו "ניו-יורק טיימס", CNN ופורבס. בקרוב נוכל לראות אותה פה, ב"אנימיקס" 2012 - הפסטיבל הבינלאומי לאנימציה, קומיקס וקריקטורות, שיתקיים זו השנה ה-12 בסינמטק תל-אביב.

בבלוג שלה, דונלי עוסקת בבחירות הקרובות לא רק באדלסון. לצד האיורים, היא מבטאת שם אמירות חדות וברורות בנושא. האחרון שבהם, למשל, עוסק במועמד הרפובליקני לבחירות לנשיאות, מיט רומני, שנוטה לפזר, לדבריה, מסרים מעורפלים.

- את רומני את מבקרת בבלוג יותר מאשר את יריבו. מה את חושבת על אובמה?

"אני מאוד מחבבת את אובמה. הייתי שמחה אם הוא היה יכול לעשות יותר בקדנציה הזו, אבל הוא היה ועדיין כבול בידי קונגרס רפובליקני. הוא הצליח להביא שיהיה ביטוח בריאות לכל האמריקנים (עד כמה שהרפורמה הזו פגומה בפרטים), מה שהיה נחוץ ביותר, למרות שאמריקנים רבים לא מבינים זאת. זה מביך שבארה"ב לא היה ביטוח בריאות לכל האזרחים.

"אני אוהבת גם את גישתו בענייני חוץ, את הרעיון שאנחנו שותפים עם שאר העולם. זה בעיניי שינוי נחוץ ובריא בגישה האמריקנית. מעולם לא הסכמתי עם הגישה של עמידת ניפוח החזה מצד אמריקנים כמי שרואים את ארצם כמנהיגת העולם החופשי".

- כתבת בבלוג שלך גם שהכינוסים הגדולים של שתי המפלגות לקראת הבחירות, כמות הפרסומות הפוליטיות בטלוויזיה והכסף הרב שמבוזבז בקמפיינים, הם איום לדמוקרטיה. מטריד כן, אבל איום?

"אולי 'איום' היא מילה חריפה מדי, אבל אני חושבת שאנחנו צריכים לדבר על מה זה אומר כשהנבחרים שלנו מגיעים לשלטון, בגלל כמות כסף גדולה באופן בלתי ייאמן שהם גייסו לקמפיינים שלהם.

"הנבחרים שלנו צריכים להיות שם בגלל שהם מוכשרים, לא כי באופן פראי הם בזבזו כסף יתר על המידה. דיאלוג על הנושא הוא המפתח. כל זמן שנדבר על כך, אולי האמריקנים יבינו שזה נושא שצריך לחשוב עליו מחדש. לדוגמה, אם אתה רואה 12 פרסומות טלוויזיה של מועמד אחד ולא את האחרים, צא ולמד על כל המועמדים, כך שתוכל לגבש דעה שמבוססת על ידע".

- ציירת גם קריקטורה על תנועת "לכבוש את וול סטריט".

"חשבתי שהתנועה הזו הייתה מעניינת והיא שמרה על דיון בנושא של מה שקרה עם המצב הכלכלי הקשה ו-וול סטריט. זה הפך את האמריקנים למודעים יותר באשר לעוצמה של וול-סטריט. זה נושא טוב לקריקטורות ומידי פעם אני מציירת קומיקס על עסקים וכסף. הקריקטורה שלי על 'לכבוש את וול-סטריט' העירה על כך שלתנועה אין תוכנית ואג'נדה ממשית".

סצנות מהחיים הניו-יורקיים

ה"ניו-יורקר", שמופץ 47 פעמים בשנה בכמיליון עותקים, ביסס את עצמו מראשית ימיו כבמה לעיתונות רצינית ולסיפורת. ב-1985, רכשה את העיתון חברת התקשורת פרסומי אדבנס. עורך העיתון הנוכחי הוא חתן פרס פוליצר היהודי-אמריקני, דיוויד רמניק. ציורי הקומיקס של העיתון מאופיינים לאורך השנים בהומור מתוחכם, שעוסק במידה רבה בסצנות מהחיים הניו-יורקיים.

"הרבה קריקטורות של ה'ניו-יורקר' אי אפשר לתרגם מחוץ לניו-יורק או לארה"ב", מודה דונלי, "אבל אני מקווה שאת חלקן אפשר לתרגם. ה'ניו-יורקר' תמיד ניסה שיהיו בו גם קריקטורות אוניברסליות, על מצבים אנושיים, ואני חושבת שהוא עדיין עושה זאת".

בשונה מאוד מעיתונים אחרים, ה"ניו-יורקר" נמנע לאורך השנים מלשנות את הפורמט שלו. למעשה, כל עורכיו הראשיים הקפידו לשמר את מה שהיה, למעט אחת, טינה בראון, שבשש שנותיה בתפקיד (1992-1998), יזמה שינויים דרמטיים.

"אני חושבת שהפורמט של העיתון עדיין עובד ושהשמועות על מותו של הפרינט בהחלט מוקדמות. מה שעיתונים ומגזינים צריכים להמשיך לעשות, זה לוודא שהאתרים שלהם באינטרנט מעודכנים ביותר בחדשנות טכנולוגית, מה שמאפשר לעיתון המודפס להמשיך ולשמר קו קיים, לטובת הקוראים. שמעתי שלאחרונה הגדילו ב'ניו-יורקר' את צוות האתר, וזה דבר טוב. נוקטים אצלנו יוזמה בעניין.

ת"א מול ישראל

דונלי נשואה לקולגה שלה - מייקל מסלין, שנמנה אף הוא עם הקריקטוריסטים הבולטים של ה"ניו-יורקר". אלא שמי שמצפה שעיסוק בתחום זהה יוביל לשיתוף פעולה נרחב, עשוי להתבדות.

"למעשה, אנחנו עובדים בנפרד", מספרת דונלי. "כשנפגשנו והתחתנו לפני 24 שנה, שנינו היינו בשלב של בניית הקריירה שלנו ב'ניו-יורקר'. אנחנו מדברים הרבה אחד על עבודתו של השני, אבל לעתים נדירות אנו נותנים עצה, אלא אם כן מי ממנו מבקש אותה. בפעמים הספורות שבהן שיתפנו פעולה זה עבד היטב. גם שיתפנו פעולה בספר שכותרתו 'Cartoon Marriage'".

לצד עבודתה ב"ניו-יורקר", דונלי מקדישה מאמצים נכבדים בנושא מעמד האישה. דונלי מלמדת בוואסר קולג' על קריקטורות בתרבות האמריקנית ולימודי מגדר. גם בביקורה בישראל דונלי תעסוק בנושא.

"בהשוואה למה שקורה בעולם, נשים בעולם המערבי מתחילות לסלול את דרכן לעבר שוויון זכויות, ובמובן זה, אנחנו לחלוטין בנות-מזל. אבל זה לא אומר כמובן שלא קיימות בעיות. במערב, כמו גם בשאר העולם, יש אלימות כנגד נשים, היעדר של תשלום שווה לנשים ולגברים ואפליה על בסיס מגדרי. וזה, מבלי להזכיר סקסיזם שממנו סובלות נשים ביומיום וצופים בו באופן קבוע בסרטים, בפרסומות ובמדיה".

- היו לך רעיונות לקומיקס שרצית לצייר אבל לא עשית זאת, בשל מגבלות התוכן או הסגנון של ה"ניו-יורקר"?

"בכל שבוע אני מציירת 6-8 קריקטורות ושולחת אותן ל'ניו-יורקר' והעיתון מחליט אם לקנות אותן. משם אני מפרסמת את חלקן ברשת - בטור שלי, באתר של פורבס או באתר WomensEnews (אתר שלהגדרתו, עוסק בנושאים שנוגעים לנשים ומספק פרספקטיבה נשית למדיניות ציבורית, י.מ).

"אני יודעת שכמה מהקריקטורות שלי לא מתאימות לניו-יורקר, בדרך-כלל כי הן יותר מדי פוליטיות.

"אני מכירה את הדרך המאוד ספציפית שבה העיתון עוסק בנושאים פוליטיים. זה בדרך-כלל מאוד מעודן או מתייחס לאופן שבו אמריקנים רואים נושא פוליטי מסוים. הייתי שמחה לעשות יותר קומיקס על נושאים בינלאומיים ואני חושבת לעשות זאת. בכל אופן, הסגנון שלי הוא לא כזה שפוגע באנשים. הרצון הזה שלא לפגוע באנשים, הופך את יצירת הקריקטורות הפוליטיות לקשה אבל לאפשרי".

- אם היית צריכה לצייר קריקטורה של ישראל, איך היא הייתה נראית?

"קשה להגיד. אני נוטה לצייר על האופן שבו פוליטיקה משפיעה על חיי היומיום של אנשים, כך שכנראה הייתי יוצאת מהמקום הזה. הייתי עושה מעט מחקר ומנסה לבדוק כיצד העימות עם הפלסטינים משפיע על חיי היומיום של הישראלים.

"לאחרונה קראתי מאמר על העיר תל-אביב ועל אופייה האוניברסלי והצבעוני בהשוואה לאזורי עימות בישראל. כמובן, המאמר הופיע בהוצאה אמריקנית, כך שאין בו דעה מאוזנת. אני מוצאת את זה מעניין ונראה לי שאצייר על זה קריקטורה כשאחזור מביקורי באזור".