"בים אתה כלום, אפילו לא טיפה קטנה"

איתן פרידלנדר היה משוכנע שהוא מביא מדליה בלוס אנג'לס 84'. עד שרעידת אדמה במקסיקו הרסה הכל ■ ספורטאי אולימפי, מבט בדיעבד - כתבה אחרונה בסדרה

הוא זוכר את הרוחות. היה עוצם עיניים לעומתן ונושם עמוק. אין דומות לרוחות הבוקר שמביא הים. נכנסות בנחיריים, דרך האוזניים, מערבלות את מה שביניהן, פולטות החוצה את הפסולת שנאגרה שם, וממשיכות הלאה. "חולה רוח, תרתי משמע, זה מה שאני", הוא אומר, "הרוח היא החוש השישי". עד כדי כך, שהרוחות הפכו לטבע שני שלו. מלוות אותו תמיד, מובילות אותו בריקוד הסוחף שהוא מנהל איתן מילדות. אבא שלו היה איש ים, שני דודים שלו היו אנשי ים, והוא שגדל בבת-ים של שנות הששים, ירש את החוף כמרחבי המשחקים שלו, והיה עוקב אחריהם ולומד מהם את תורת השיוט.

"אף פעם לא הכריחו אותי לשוט, פשוט נמשכתי לזה", אומר איתן פרידלנדר (54) שייצג את ישראל במפרשיות מדגם 470 בלוס אנג'לס 1984, "אמא היתה מורה לפסנתר. לא של פרטי טות של באך, גרוע מזה. סולמות. הבית היה מוצף בתרגולים כושלים של ילדים שאבא שלהם ניגן על כינור בכפייה כי אמא שלו גדלה בקראקוב והוא החליט שהילד יהיה חוויית התיקון שלו, ושלח אותו ללמוד פסנתר. זה עינוי שגדול המרגלים לא יעמוד בו. הייתי חייב לברוח מהבית, והים היה הבריחה שלי. המזל שלי היה שכל המשפחה עסקה בשיט, ואני מצאתי עצמי מגיל אפס עם אבא ודודים שלי בים. כשהתלמידים היו הולכים, היינו חוזרים הביתה ופתאום כל שיחות הסלון היו על שיט. מהם למדתי הכל".

הבן הביא כבוד יותר מכולם. הוא והשותף שלו לשייט התחרותי, שמשון ברוקמן, זכו באליפויות עולם ואירופה, שייטו באולימפיאדת לוס אנג'לס, יגאל תומרקין יצר דיוקן שלהם. הם היו פורצי דרך בקנה מידה עולמי. הם היו הראשונים לבנות צוות של מאמנים ומומחים שהקיפו אותם, הביאו מומחה מיוחד לבניית מפרשים ופירקו את השייט לגורמים, כדי ללמוד כל אחד מהם ולייצר ממנו תורה. הוא מעולם לא עזב את הים. להבדיל מהשותף שלו, ברוקמן, שהלך ללמוד אווירודינמיקה בטכניון כדי להבין יותר טוב את השיט. הם היו אז שייטים ומרוב שהתמקד בגז ובזרימות, התגלגלו הדברים ככה שהיום ברוקמן הוא האחראי על רכש דלקים בחברת החשמל.

אבל פרידלנדר לא התנתק לרגע. אימן את ענת פבריקנט ושני קדמי לאולימפיאדת אטלנטה 96', את האחים שנטל, ועד לזכייה של גל פרידמן באתונה היה המנהל המקצועי של איגוד השיט. המרחק האווירי מחלון המשרד שלו לים לא קיים. החברה שלו לציוד ימי ממוקמת במרינה בתל אביב, על הגג, כשכל מטר מעל הקרקע מעצים את עוצמת הרוח שנושבת לתוך חלונות המשרד. הם עדיין משייטים, פרידלנדר וברוקמן. ממש עכשיו הם והצוות שאיתם בנקודה כלשהי בין קוס לטילוס בגביע רודוס ביאכטות.

כתבה שלישית בסדרה - מה הרגישה לימור פרדימן כשנפלה מהקורה
כתבה שנייה בסדרה - איך השתנו חייה של נילי אברמסקי
כתבה ראשונה בסדרה - מה אלכס אברבוך רצה יותר מהכל

***

- מה יש בים שקשה לנו להבין?

"תביט לים רחוק, תראה אופק, לא תראה סוף. כשאומרים מרחבים מדברים בדיוק על זה. וזה מה שהים בשבילי, מרחבים אינסופיים. השיט הוא התמודדות לא שגרתית עם איתני הטבע. אין יום שהים דומה ליום אחר. הזרמים משתנים ואיתם הגלים, עונות השנה מטלטלות אותך. והרוח. בסוף הכל מסתובב סביב הרוח. לכן הים הוא קודם כל התמודדות עם הלא נודע. גם הנודע הופך בים ללא נודע. הוא לא דומה לשום דבר אחר, כל יום קובעים את המסלול מחדש. שמים את המצופים בהתאם לרוח.

"פעם חשבתי שהתחום היחיד שדומה לשיט הוא רכיבה על סוסים. אז ניסיתי לתקופה מסוימת ללמוד רכיבה על סוסים. ביקשתי למצוא הקבלות בין תנועות הרוכב והסוס לשייט ולרוח. חיפשתי תובנה שתעשיר אותי. לא מצאתי כלום ועזבתי את הרכיבה. ורק אז הבנתי. רכיבה על סוס היא התעסקות בחיה ובשיט הכל דומם ונטול רגש. זה השייט שעושה לסירה הנפשה ומי שמכתיב בסופו של דבר הכל הוא הטבע. אתה חייב ללמוד לקרוא את הטבע בכל פעם מחדש, גם היום אני לומד ומופתע מחדש, אתה מנסה לפרש אותו כדי להשתמש בו לטובתך. והוא, הוא יתעתע בך רק אם ירצה, תנאי הטבע משתנים באופן לא צפוי שלא אתה ולא החזאים ולא אף אחד יידע לצפות, וזה היופי בשיט, שהוא כמו שח על המים עם מספר רב של פרמטרים שצריך לקחת בחשבון - ההתאמה הזוגית של צמד שייטים, התלות בצד הטכני, ההכנה של הסירה, הטבע. ואתה תביא את כל הפרמטרים האלה בחשבון ועדיין תמצא את עצמך חסר אונים, כי אתה כלום בים, אפילו לא טיפה קטנה".

***

הוא זוכר את היום ההוא, שמצא את עצמו לגמרי חסר אונים, קטן ואפסי מול תעתועיו של הים, אז באתר השיט האולימפי בלוס אנג'לס 1984. שלוש שנים שהתכוננו הוא, וברוקמן שותפו, לאקלים ולשיגיונותיו של הים בחוף המערבי, שם הרוחות מצליפות וחזקות והשייט מתגמד לעומתן כצדף. זאת היתה האולימפיאדה והם היו משוכנעים שהם נוסעים להביא מדליה.

"גם היום, כמעט 30 שנה אחרי, אני שואל את עצמי למה זה קרה ואם היינו צריכים לנהוג אחרת. לאולימפיאדת מוסקבה לא נסענו בגלל החרם המערבי, והרגשנו שהפעם זה שלנו. שלוש שנים התאמנו בלוס אנג'לס ומשך כל השנים האלה היה שם מזג האוויר שאופייני לאזור - רוחות חזקות, ואנחנו, שהיינו צוות קל, פיתחנו מפרשים מיוחדים שיקלו עלינו להתמודד עם מזג האוויר וגם טכניקה מיוחדת, ובכל שלוש השנים האלה, הקפדנו תמיד להיות באתר הגלישה בתאריכים המיועדים של האולימפיאדה כדי ללמוד אותו. שלא נשאיר מקום להפתעות או ליד המקרה. חודש לפני האולימפיאדה התמודדנו לחידוד אחרון מול כל המתחרים שלנו, והכל עבד בצורה מדהימה".

- ואז?

"ואז, היתה רעידת אדמה במקסיקו. לך תבין. אנחנו בכלל לא התייחסנו לזה, אבל כשיצאנו לים ביום הראשון של התחרות ונעמדנו על החוף, הסתכלנו אחד על השני ולא האמנו. לא היתה רוח. לא היתה רוח בכלל. וככה היה כל החלק הראשון של התחרות. נטול רוח. לא הצלחנו להוציא מהירות מהסירה. בחלק השני, הרוחות כבר חזרו, ואנחנו עשינו את המקבץ הכי טוב באולימפיאדה, אבל זה כבר היה מאוחר מדי. גמרנו במקומות 7-8. ואני אומר היום, שלא היינו מספיק ורסטיליים. ברוח קלה היינו הכי טובים בעולם, אבל מרוב שהתכוננו לרוחות חזקות, לא ידענו מה לעשות עם הרוחות הקלות. הנפילה היתה עצומה. באנו למדליה, שנה קודם היינו שלישי בעולם. ואז באה נפילת מתח שמחדדת לך כמה אתה אנדרדוג ואיתה תחושה גדולה של ריקנות. אני טיפוס טוטאלי ותמיד הייתי מרגיש נפילה גדולה אחרי הישגים גדולים. מה עכשיו ולאן ממשיכים מכאן, שאלות כאלה. הייתי מחפש את עצמי, לפעמים שבועיים שלמים שהייתי אאוט. האופוריה של ההישג עוברת מהר מאוד. הפעם זה היה שונה.

"אחר כך באה אולימפיאדת סיאול, אבל שנינו כבר היינו במקום אחר. אני עסקתי בניהול בר, כי הבנתי שבארץ לא אתפרנס משיט, ושמשון התחיל את דרכו בעוד דברים. כבר לא הקדשנו את הזמן שהיה צריך ופיקששנו במבחנים. באותן שנים אחרי האולימפיאדה ההיא היו לנו תוצאות טובות. אבל סדר העדיפות משתנה, וכבר לא ראינו את עתידנו בשיט מקצועני. הבחירה היתה בין לעזוב כאן ולעשות קריירה בינלאומית בתחום לבין למצוא כיווני פרנסה אחרים. ראינו חבר'ה שהתחרו בנו והמשיכו. בן-גילינו זכה במדליית זהב באתונה. כאב לי אז שלא נסענו לסיאול. התחלתי לאמן והקמתי דור של אלופים ושייטים צעירים, אימנתי את הנבחרת".

- קריירה קצרה יחסית, לא?

"זה קצת אכזרי. כי השייט משתבח עם הגיל. שיט הוא פונקציה של ניסיון ובגרות נפשית שנלווית אליו, והוא מעל לכל התמודדות נפשית. אתה מתחרה 6-8 ימים ברצף, ולכן רבים נשברים נפשית במהלך קמפיין. הלחץ הנפשי אדיר. אתה נדרש בכל יום מחדש להתכונן לשיא והטבע אורב לך. לכן רק ספורטאים ענקיים יצליחו היום. הספורט הגיע לרוויה מסוימת. כולם מקצועניים, מכירים את כללי המשחק. אבל רק מי שעושה הכנה מנטלית טובה ביותר ומגיע במאני טיים לריכוז גבוה, יצליח. כמו שחר צוברי בבייג'ין. להתחיל את השיוט האחרון בפיגור ולזכות במדליה כמו שעשה, עם כל מה שרבץ עליו, אני מוריד בפניו את הכובע".

***

השמש כבר בשיפולי הים ואיתה נרגע במעט החום המהביל. זאת שעת הקסם ופרידלנדר נועל את המשרד, יורד למסעדה למטה, מזמין כוס בירה ומתיישב על הדק.

"אני היום בן 54, והחיבור שלי לים כל השנים היה חלק מתחרות. זה לא מרפה ממני. אני עדיין לא מסוגל לשבת בשקט על החוף ולהסתכל לאופק. ורק היום אני יכול להגיד, שאחרי כל השנים האלה, אני סופסוף מתחיל ליהנות משיט נטו. הים מעולם לא בגד בי. הוא לא בגד בי, כי הוא אף פעם לא היה לי נאמן. ורק אם תקבל אותו כבלתי צפוי או שתלמד ליהנות מלחוות אותו בכל יום מחדש, לא תתאכזב מאי הוודאות שבמערכת היחסים איתו".