מה עובר על מועצת העיתונות?

אתיקה? כבר לא. אם לעיתונאי מותר לכתוב נאומים לפוליטיקאים - הכול מותר

יש החלטות שבדיעבד אתה מצטער שלא היית זבוב על הקיר בעת שהן התקבלו. מועצת העיתונות פסקה השבוע כי אין מניעה אתית שעיתונאים יכתבו נאומים בשכר עבור פוליטיקאים. זה כל-כך מופרך וכל-כך מנותק מייעודה של מועצת העיתונות כשומרת-הסף על שאריות האתיקה העיתונאית בישראל, שנותר רק לתהות: מה, לעזאזל, עבר להם בראש?

הסוגיה עלתה לדיון ציבורי לאחר שהתברר כי שני פובליציסטים מובילים - דרור אידר מ"ישראל היום" ואורי אליצור מ"מקור ראשון" - כתבו נאומים, בהתאמה, עבור שר (משה יעלון) וראש ממשלה (נתניהו).

עיתונאי שמחבר נאום עבור פוליטיקאי ואחר-כך כותב עליו טור בעיתון משול לכדורגלן שמרים קרן ורץ לנגוח. יש דברים ששום אקרובטיקה מילולית לא יכולה להכשיר.

אין לי כוונה להתייחס כאן למקרים הפרטיים של אידר ואליצור. אני מאמין גדול בכללי אתיקה, אבל אחד הכללים החשובים הוא שכל מקרה צריך להידון לגופו.

אם מועצת העיתונות הייתה רואה לנכון להחריג את אליצור ואידר מהכלל, תוך שהיא מוצאת לכך נימוק הגיוני - מילא; הבעיה היא שבתגובתה לתלונה (שבה נכתב בין השאר: "מניעת קשר כזה עלולה להוות פגיעה בלתי סבירה בחופש העיסוק של העיתונאים") ניתן הכשר עקרוני להתנהלות הזו - ואת זה כבר קשה להבין.

משכשכים בשלולית

אם לכתוב נאום לנתניהו (או ליחימוביץ', או ליאיר לפיד, או לכל מנהיג פוליטי אחר) ואחר-כך לפרשן אותו זה בסדר, אז גם שורת הדוגמאות הבאה היא מופת של אתיקה ומקצועיות עיתונאית: הפרשן הכלכלי יכתוב הודעה לעיתונות בשם שר האוצר - ואחר-כך ימהר למערכת לכתוב טור ביקורת על התוכנית הכלכלית שלו; הפרשן הצבאי ינסח יחד עם הרמטכ"ל תוכנית להדברת הטרור - ומיד יתיישב באולפן הטלוויזיה לנתח את התוכנית הזו ולחלק לה ציונים; ואילו הפרשן המשפטי יהיה חלק מצוות התביעה במשפטו של הפוליטיקאי הבכיר, ולא יהסס לכתוש את השופטים - הפעם על תקן עיתונאי מן השורה - כשאלה ידחו את טיעוני התביעה על הסף.

תגידו: המציאות הישראלית דביקה, הפוליטיקאים ואנשי התקשורת ממילא משכשכים יחדיו בשלולית קטנה, וכל ניסיון לנסח כללים נוקשים בביצה הזו הוא מאולץ ומועד לצדקנות ולטהרנות.

אם נשליך את הגישה המלבבת הזו על אגפים אחרים בחברה הישראלית, נחסוך לעצמנו הרבה כאב ראש: אפשר לוותר על הניסיון להדביר את ההטרדות המיניות במקומות העבודה, מפני שתמיד יהיו בוסים שיטרידו את הכפופות להם; אפשר לבטל את משטרת התנועה, כי ישראלים תמיד ינהגו כמו ישראלים. אם כבר מערב פרוע - אז עד הסוף.

יש עיתונאים שסבורים כי העבודה העיתונאית היא בסך-הכול עוד פן של העשייה שלהם, עוד במה שעליה הם מבטאים את השקפותיהם. על-פי גישה זו, אם העיתונאי תומך בעמדת ראש הממשלה - אין שום סיבה שלא יבטא את דעתו זו, פעם אחת באמצעות כתיבת נאום ופעם שנייה בטור בעיתון. מה שבטוח, אי-אפשר יהיה להאשים אותו בזיגזוג.

תפיסה כזו מרסקת את מעמדה החשוב של העיתונות כרשות נפרדת, רביעית, בדמוקרטיה: הרשות המדווחת. במידה רבה, העיתונות היא בית משפט ציבורי. אולי אי-אפשר להחיל על העיתונאים את אמות-המידה המחמירות שאנחנו דורשים משופטים, אבל זה לא אומר שאי-אפשר לדרוש מהם דבר.

המינימום שאנחנו צריכים לדרוש מהם (כלומר, מעצמנו) הוא שהצדק ייראה ולא רק ייעשה: אם אהוד אולמרט הורשע בהפרת אמונים מפני שכשר טיפל בלקוחות של מקורבו ואיש אמונו אורי מסר, מה נגיד על עיתונאי ש"מטפל" בפוליטיקאי שבכובעו השני הוא מנסח עבורו נאומים?

מערכת היחסים בין עיתונאים למושאי הסיקור שלהם - בוודאי במדינה קטנה ופמיליארית כמו ישראל - מעוררת שאלות על כל צעד: האם ראוי שעיתונאי ילך לבר-מצווה של בתו של השר שהוא מסקר את משרדו? איזה מוצרים לגיטימי לקבל לצורך העבודה, ומתי נחצה הקו וקבלה של מוצר/שירות הופכת לטובת הנאה?

לרוב השאלות הללו אין תשובות חד-משמעיות. עיתונאים הגונים לפחות שואלים את השאלות.

ההחלטה החדשה של מועצת העיתונות מייתרת את השאלות. אם לעיתונאי שכותב מאמרים פוליטיים מותר לכתוב נאומים עבור פוליטיקאים - הכול מותר.

אלה אולי חדשות טובות ליכולת ההשתכרות של העיתונאים - וגם זה לא מעט בימים אלה - אבל חדשות מביכות לאמינותה של העיתונות בישראל.