הפטנט: "מחאה"

מה שהתחולל בהפגנות השונות במוצאי שבת הוא מאבק שליטה על מותג

בשעה שבה נערכו במוצ"ש הפגנות המחאה על סוגיהן השונים, שודר בכבלים עוד פרק בסדרה "ילדי ראש הממשלה". בסדרה, ראש הממשלה (רמי הויברגר המורבידי) עוקב בחוסר אונים אחרי הסערות הפוליטיות והביטחוניות המתחוללות ברחבי המדינה, ולא מצליח לעצור את הסחף. בשעה שבחוץ הכול יוצא משליטה - בפנים, בתוך המשפחה הראשונה, הכול מתפרק.

אין לי מושג מה עובר בימים אלה על משפחת נתניהו, אבל מבחינה פוליטית מותר לשער כי האירועים בהפגנות במוצ"ש התקבלו בבית ראש הממשלה ביותר מקורטוב של סיפוק.

כלל בדוק הוא שכשמוסיפים לשמה של התארגנות כלשהי את המילה "מאוחד", זה סימן לבעיות פנימיות קשות. ואכן, ההפגנה "המאוחדת" הייתה מפולגת לתפארת.

בימים האחרונים תפסה תאוצה תיאוריית קונספירציה, כאילו ההפגנה ברחבת המוזיאון, שקראה לשוויון בנטל, היא דרכם הערמומית של בעלי ההון, באמצעות גופים פוליטיים מרכזיים ובתמיכת אמצעי התקשורת, לרסק את המחאה החברתית המקורית, זו שמאיימת על הסדר החברתי-כלכלי הקיים ועל הטייקונים הנהנים ממנו. אין ספק לגבי התוצאה: מחאה שמתפזרת לכמה כיוונים היא מחאה מוחלשת. רק שלא בטוח שהמניעים כל-כך מתוחכמים.

חברתי זה לא

תיאוריות קונספירציה מסדרות את העולם והופכות אותו למקום נוח יותר: יש אינטרסים, יש טובים, ויש רעים. הכול ברור מאוד. אלא שהמציאות נוטה להיות מבולגנת וכאוטית יותר, בוודאי בישראל.

במציאות, התקשורת - אם אפשר בכלל לדבר עליה כקולקטיב - חזרה להפגין רוח של הזדהות עם המחאה מאז הטרגדיה של משה סילמן. ההצתה העצמית הנוראית של סילמן העלתה לראש סדר היום הציבורי את שערוריית הדיור הציבורי ואת האטימות והשרירותיות שמאפיינות רבים מהמוסדות שאמורים לדאוג לרווחת החלשים. התקשורת עסקה בנושאים האלה בהרחבה ואפילו בהעמקה.

לכאורה, כל התנאים בשלו להתרוממות מחודשת של המחאה החברתית, אבל אז בא הניסיון המאולץ לחבר אותה לדרישה לשוויון בגיוס, שזה כמו ניסיון להלחים רגליים של תרנגולת עם גוף של חתול. יש דברים שפשוט לא הולכים יחד.

מי שתובע סדר חברתי וכלכלי חדש, לא בהכרח רואה בעובדה שחרדים אינם מתגייסים את הבעיה הראשונה של החברה הישראלית, ולמעשה גם לא את העשירית בסדר העדיפויות. בכלל, המחאה החברתית בגרסת אשתקד העדיפה לדבר על חובותיה (המופרים) של המדינה כלפי אזרחיה, לפני שמדברים על אלה של האזרחים כלפי המדינה.

מי שתובע לשנות את השיטה מהיסוד גם יתקשה לעמוד כתף ליד כתף בהפגנה ליד יאיר לפיד ואנשיו, משום שבעיניו לפיד הוא בשר מבשרה של השיטה. אולי יש בזה עוול מסוים כלפיו, לפיד הרי עוד לא היה בשלטון ולא ניהל מדיניות כלכלית, אבל הוא נתפס כממשיך דרכם האידיאולוגית של אביו ושל חברו הטוב אהוד אולמרט, ואיך לומר בעדינות, חברתי זה לא.

מה שהתחולל במוצ"ש הוא מאבק שליטה על מותג המחאה. מכיוון שמלכתחילה המחאה לא הייתה לגמרי מוגדרת, ומכיוון שאין לה מטרות רשמיות שמישהו רשם על שמו כפטנט, המאבק על המותג לא מתרחש בין עורכי דין מעונבים בבית המשפט, אלא בין מפגינים מיוזעים וכועסים שמנסים להפריע זה לזה על הבמה.

זה עצוב, משום שהנסיבות הבסיסיות שגרמו למאות אלפי אנשים לצאת בקיץ שעבר לרחובות לא השתנו; זה עצוב משום שהשיטה הכלכלית בישראל ממשיכה להיות דורסנית, אנטי-חברתית ולעודד קוטביות וגידול פערים. וזה עצוב מפני שבנימין נתניהו יכול היה להתרווח בשבת במעונו, ולהתבונן בהנאה איך הפארסה הפוליטית שהיה חתום עליה באחרונה - ועדת פלסנר - הופכת באופן אירוני למנוף שפועל לטובתו ומרסק את המחאה החברתית האותנטית והמוצדקת.

רגב קונטס, ממייסדי המחאה ואחד שיודע לייצר דימוי אפקטיבי, סיפר ברדיו שהוא מרגיש כאילו התקשר לציבור הישראלי ונתקל בשיחה ממתינה. צריך לקוות שהוא צודק, ושהישראלים - בחסות הייאוש והבלבול בין המחאות השונות - לא מסננים אותו בכוונה.