הצמד האוסטרלי "פנאו" מרדד את המוזיקה של אלטון ג'ון

אלטון ג'ון המציא בפרויקט הזה פורמט יצירתי-שיווקי חדש שנכנס היישר לראש מצעד מכירות האלבומים באנגליה, ושללא ספק יעורר גל של חקיינים-ממשיכים. חבל שערכו האמנותי נופל בהרבה מזה השיווקי, ובכל זאת, יפה לראות כיצד בגיל 65 ג'ון, גם אם אינו מעשיר את העולם בלחנים מופלאים כבעבר, עדיין יוזם, חלוץ, מסתער ומנהיג בתעשיית המוזיקה.

ג'ון ידוע כבעל אוסף תקליטים עצום, כמי שרוכש ומאזין כמעט לכל אלבום חדש, וכמנטור לשלל אמנים עולים מכל קצווי המוזיקה הפופולרית.

לפני כמה שנים נדלק על צמד האלקטרונאים האוסטרלים "פנאו", שאחד מחבריו גם מחזיק הרכב צדדי שמתמחה ברטרו לשנות ה-80, "אימפריית השמש". החזון של ג'ון לשיתוף הפעולה איתם אמר בערך כך: אני רוצה אלבום שלם שיהיה מעין הכלאה בין רמיקסים ורה-אדיטים שנעשים ללא הפסקה לחומרים ישנים, לבין מאש-אפים, לבין ערבוב השירים הגדול שנעשה לפני שש שנים בקטלוג הביטלס באלבום "אהבה".

שום התכוונות להבעה

ג'ון איפשר לפנאו להשתמש בערוצי ההקלטה מתוך כ-60 שירים מימי הזוהר שלו בשנות ה-70, לערוך את כל המילים והלחנים והצלילים מחדש, ולייצר מעין אסופה של שירים חדשים. התוצאה ברובה המכריע נוצצת, מלוטשת, ומאד לא מעניינת. במקרה הטוב זה אלבום של אלקטרוניקה מאוד מסחרית ומאוד רכה, שיתגלה כיעיל כמוזיקת רקע למי שבמקום רצועות צ'יל-אאוט חסרות זהות יעדיף לקבל מדי פעם את הקול המוביל של כוכב-על וקצת רמיזות לקלאסיקות ישנות.

אבל זה גם רק במקרה עצוב ודי מקומם שבו השימוש מחדש ביצירות פופ מעולות נוסח "שלום לדרך האבנים הצהובות" או "מישהו הציל את חיי הלילה" אינו מוביל לעבודות חדשות מסקרנות, מגרות ומעניינות, אלא מרדד את מעלות המקור לכמעט מינימום. פירוק והרכבה מחדש של אמנות, אם נתעלם לרגע מניתוחים בסוציולוגיה של התרבות ונתרכז במלאכה המוזיקלית עצמה, יכולים תמיד לפרוץ דרכי הבעה והאזנה חדשות. קאניה ווסט, לדוגמה, דגם לפני שלוש שנים את "מישהו הציל את חיי הלילה" של ג'ון לקטע בשם "בוקר טוב" שלקח את התמיהות, החדות הרגשית ותחושות המבוכה של המקור כדי להעצים את אלו שלו. נדמה שפנאו הסתערו על שלל ערוצי ההקלטה ההיסטוריים בלהט של מעצבים ולא בהכרח של יוצרים. אין כאן שום אמירה, שום התכוונות להבעה, ורק הרצועה האחרונה באלבום, שמוותרת על קולו של ג'ון, עוברת כקטע אלקטרוני קצת קיטשי אבל יעיל.

ובעוד, כאמור, התוצר האמנותי בעייתי, קשה להתווכח עם הזוויות המסחריות: ברור שחלק מאוהדיו הוותיקים של ג'ון ישושו להקשיב לעוללות החיטוט מחדש בארכיונו, וברור שאולי יגיע לקצת קהלים חדשים כתוצאה מהמעטפת העכשווית שקיבלו חומריו הישנים. אלא שפנאו פשוט נעדרים את החושים העילאיים של ג'ון כמלודיסט ולכן ייתכן שנגזר עליהם מראש לשטח אותו. ואולי בכלל אין טעם לצפות שמישהו אחר שהיה מקבל על עצמו אותה עבודה היה איכשהו עושה חסד עם המקור.

צריך רק לקוות שבשלל העבודות העתידיות שבהן נראה אחרים עושים שימוש דומה בקלאסיקות של, נניח, ענקים מסחריים בריטים אחרים משנות ה-70 כמו פינק פלויד, קווין או פול מקרטני, התוצאות בכל זאת יחמיאו יותר לפסגות היצירה של המקור.