"אנו נמצאים בפתח משהו רע. מה שהיה ב-2006 - כאין וכאפס"

על רקע הדיבורים על מלחמה עם איראן, עמיר רפפורט, עורך המגזין "ישראל דיפנס", רואה שחורות: "יש לי תחושה לא טובה; כל התהליכים באזור פועלים נגדנו"

ביום ההורדה לדפוס של גיליון חודש יולי של המגזין "ישראל דיפנס", עמיר רפפורט מתייצב במשרדי המערכת שבאזור התעשייה בכפר-סבא בשעה מוקדמת.

הוא מקווה שהמזגן המקרטע יתחיל לצנן, אבל בטוח שהמיזם שלו עובד. הוא אומר שהעובדה שהוא יושב שם, גם בגיליון מספר 9, היא המענה המוחץ לספקנים ששמעו מפיו על תוכניותיו לייסוד מגזין ביטחוני וענו לו במבטים מלאי רחמים, שהסגירו נבואה על התרסקות מהירה.

"מהרגע הראשון הייתה מצד רבים שפניתי אליהם נכונות לעזור ולהירתם. אבל כמעט באותה נשימה הם העריכו בפניי שזה לא יעבוד, הביאו לי רשימה בלתי נגמרת של סיבות ונימוקים מדוע 'ישראל דיפנס' לא יכול להתרומם ולהצליח. היו כאלה שאמרו שלא אצלח את הגיליון השלישי, שאלו מאיפה אוכל לגייס חומרים לכל הגיליונות. אני חושב שעכשיו הסקפטיות התפוגגה. לי לא היה ספק לגבי זה. האמנתי במיזם הזה מהרגע הראשון" - כך אומר בראיון ל"פירמה" עמיר רפפורט, המוציא לאור והעורך הראשי של המגזין "ישראל דיפנס".

שער המגזין האחרון, ששיגר אל מכבשי הדפוס בכ-10,000 עותקים, הוקדש לכתבה המרכזית שעוסקת בניתוח הסבירות למלחמה הכי צפויה כאן, זו שבמסגרת השיח הביטחוני קיבלה שם ותוכננה לפרטים, ואולי אף הוכרעה - עוד הרבה בטרם פרצה.

הניסיון לבחון את ההיתכנות של מלחמת לבנון השלישית הוא הזדמנות תקשורתית לנתח את שהתחולל כאן ב-6 השנים שחלפו מאז מלחמת לבנון השנייה. ההתרחשויות האזוריות והשינויים שעולים מהן מאפשרים לעדכן את הדיון, שלעתים נשמע שחוק ולעוס, ולתבל אותו במרכיבים דרמטיים. הם מסעירים את מי שמתרגשים כאן ממשחקי מלחמה ומצעצועים של מבוגרים, ומבקשים לשבת הכי קרוב למגרש, בשורה הראשונה של הטריבונה. מכאן, כל שנותר הוא לחכות לשריקת הפתיחה.

"נראה שאנחנו נמצאים בפתחו של משהו רע. כל התהליכים שמתרחשים באזור פועלים נגדנו. הקיץ הזה מלווה בעננה כבדה מאוד. ואני לא מבין את הטמטום הזה, שמלווה את ניהול התוכנית לבניין הכוח של צה"ל. ביבי לא מנהיג במקרה הזה והזמן לא עובד לטובתנו. תקיפה באיראן היא אופציה סבירה, כמו גם מלחמה בחיזבאללה, ומה שהיה בשנת 2006 יהיה כאין וכאפס לעומת מה שיהיה במלחמה הבאה בלבנון".

"כולנו פיונים בידי המו"לים"

את תפקידו האחרון בעיתונות היומית כפרשן צבאי של "מעריב" סיים רפפורט, 42, בשנת 2008. הוא סירב להסכים לעוד אחת מתוכניות הקיצוצים שהוביל העיתון על רקע מצבו הכספי הקשה והמשבר הכלכלי. כשנדרש לקצץ בשכרו, הוא ניגש אל העורך הראשי דאז, דורון גלעזר, סגר את הדלת, לחץ לו יד, חייך ואמר 'לא'. ההתפטרות שלו, כך הוא מספר ממרחק של 4 שנים, ביקשה לשקף את מה שהוא מגדיר "חוסר אמון בעתיד העיתונות המודפסת ובייחוד בעתיד של 'מעריב'".

"החלטתי להתפטר, ועשיתי את זה בצער. יכולתי להמשיך לעבוד ב'מעריב', ליהנות משכר סבבה גם אחרי הקיצוץ, ממעמד, מהעבודה שעושה לי כיף. אבל כבר אז האמנתי של'מעריב' אין עוד זכות קיום, והמציאות היום ממשיכה להוכיח את זה. אין היגיון בכך שעיתון ידפיס ידיעות ש-80% מהן נטחנו עשרות פעמים בערוצי תקשורת כאלה ואחרים, ושתהיה לו ידיעה בלעדית אחת, שברגע שהיא מודפסת היא כבר מתפרסמת בעוד מקומות. ל'ידיעות אחרונות', לעומת זאת, יש זכות קיום, כי הוא מרוויח כסף".

כשעיתונות הדפוס צועדת אל הבלתי נודע ומספידה את עצמה בעודה בחיים רפפורט החליט ללכת בדיוק לשם, רק שהפעם הוא עשה זאת מפוזיציה של מו"ל ועורך ראשי - בעיקר של עצמו. "החלטתי להקים גוף מדיה, שיתמחה בתחום הביטחון בישראל ויעמיק את פעילותו בניו-מדיה", הוא אומר.

התשובה שלו היא קבוצת התקשורת "ארומדיה", שהקים ב-2010, הכוללת מגזין שרואה אור אחת לחודשיים, אתר אינטרנט בעברית, אתר מקביל באנגלית, מנגנון להפקת כנסים מקצועיים, הוצאה לאור של ספרים, ומבחינתו, אם המהלכים שהוא מוביל בקדחתנות ימשיכו להתקדם כמתוכנן, גם תוכנית טלוויזיה בינלאומית על טהרת הביטחון הישראלי, שתשודר בערוץ זר.

רפפורט סבור כי מידע ביטחוני על ישראל ייחטף כמו לחמניות טריות בידי חובבי הז'אנר בעולם, והוא מביט אל אוקטובר הקרוב כתאריך יעד לפיילוט. "התוכנית תהיה באנגלית ותפנה לקהל של מביני עניין בכל העולם. את המיזם הזה אנחנו מקדמים ביחד עם דורי מדיה ועם תמי מוזס, והוא יעסוק בתחומי הליבה של התעשיות הביטחוניות הישראליות. התוכנית תדון במעמדה האזורי של ישראל ובהימצאותה באזור עימות. זו תהיה תוכנית מגוונת".

רפפורט מקמץ בפרטים אודות היקף ההשקעה שאפשרה לו להקים את המיזם. גורמים שמעורים בשוק העריכו כי השקעה כזאת עשויה להסתכם בכמה מיליוני שקלים, אך רפפורט סוכר את פיו ולא מדבר על סכומים. את הכסף, כך לדבריו, הוא הביא מהבית. "שואלים אותי כל הזמן את השאלה הזאת, מי עומד מאחורי ומי שם את הכסף. למעשה זאת השקעה פרטית", הוא אומר.

השאלה הזאת לא בלתי רלוונטית בעליל: משך כל חייו הבוגרים רפפורט עבד כעיתונאי שכיר. הפעילות העיתונאית העשירה והטעינה אותו בידע, הקסימה, ריתקה וסחפה אותו - כפי שהיא עושה ועשתה לרבים שזה משלח-ידם, אך רק מעטים יכולים לטעון ביושר כי התעשרו ממנה.

רפפורט מחייך ומסביר כי מילא בעבר תפקידים שזיכו אותו בשכר גבוה יחסית לרמת השכר המקובלת בעיתונות, וגם העובדה שאשתו, אורית משמשת בתפקיד ניהולי בכיר בחברת ההיי-טק המשפחתית בר-טק, אפשרה לו ליישר ולייצב את הקרקע, ולהעמיד את "ישראל דיפנס" על הרגליים.

*** הכתבה המלאה - במגזין פירמה

22
 22