הפרינט בגסיסה מתמדת? עולם המגזינים הישראלי תוסס מתמיד

עולם המגזינים הישראלי משגשג בזכות יזמים שזיהו נישות עם קהל יעד צמא ■ כמה מהם מספרים ל"פירמה" על המגזינים שהקימו נגד כל הסיכויים

"למגזינים יש עתיד, גם ודווקא בתקופת משבר"

עפרה מצלאוי / צלם:איל יצהר
 עפרה מצלאוי / צלם:איל יצהר

"הרגע בו הבנתי שהגשמתי חלום", מספרת עפרה מצלאוי, "היה כשראיתי בחנות בדים בנחלת בנימין, בנות מסתובבות עם המגזין שלי. הן הגיעו לשם במיוחד כדי לחפש בד שיתאים לגזרות שהצעתי. עמדתי לידן והן לא ידעו שזו אני. כשיצא הגיליון השני, ישבתי עם הצוות והכנסנו אותו למעטפות, כדי לשלוח למנויים. היו שם שמות של יישובים בארץ שבכלל לא ידעתי שהם קיימים. עצם המחשבה שביישוב כזה יושבת עכשיו מישהי ומחזיקה את המגזין שאני יצרתי גורמת לי להתרגש".

הכל התחיל מצורך אישי. מצלאוי, מורה לאזרחות והיסטוריה, חיפשה מגזין ישראלי תואם "בורדה" הגרמני והוותיק, שמתמחה בתפירה ביתית ובעיצוב. "לסבא שלי הייתה מתפרה, ככה שגדלתי בעולם הזה, אבל לתפור לבד בגדים? לא היה לי מושג איך. חיפשתי מגזין מתאים בגובה העיניים, וגיליתי שאין. אז החלטתי לעשות אותו בעצמי".

הרעיון עלה בדצמבר 2010, ומיד עם קבלת ההחלטה, ערכה מצלאוי סקר שוק. "שאלתי וחקרתי קצת בבתי ספר לתפירה ועיצוב, ובדקתי אצל יבואנים של מכונות תפירה. אחר מהם אמר לי שנראה לו שלאחרונה יש עלייה של כ-30% במכירות. אז הבנתי שיש לזה קהל יעד". במאי 2011 כבר היה אפשר להשיג את הגיליון הראשון של "גזרה עולמית" בחנויות.

"מרגע שיצאתי לדרך, הרגשתי כמו דג במים ועשיתי הכל אינטואיטיבית".

- בלי רקע?

"פעם כתבתי במקומון. במבט לאחור, דווקא אחרי שהביטחון הוכיח את עצמו, אני שואלת את עצמי - מאיפה האומץ ומה לעזאזל חשבת שאת עושה?".

הגיליון הראשון של "גזרה עולמית" יצא ב-20 אלף עותקים, שכולם נמכרו. העודפים הספורים שנותרו מהגיליון השני, נשמרים במחסן בחצר בית הוריה של מצלאוי.

- לא פחדת שלא יהיו לך קוראים?

"פחדתי, אבל דווקא לא מזה. ידעתי שיהיה ביקוש, אבל לפני הירידה לדפוס הייתי בחרדה לא נורמלית שאולי תיפול טעות בטקסט או באחד ההסברים והגזרות, והקוראים ייפגעו".

גם היום מצלאוי מלווה את כל שלבי ההפקה. "בדיוק עכשיו הגעתי לכאן אחרי בדיקות תפירה. בגלל זה הידיים שלי נראות ככה, ואני מותשת ועייפה. אנחנו חייבים לנסות בעצמנו את הכל, וזה לא פשוט".

כשהיא אומרת "אנחנו", היא מתכוונת לצוות המערכת המקצועי שגייסה, הכולל כותבים שרובם פרילנסרים, יועצת לשונית, תופרת ומעצבת, למרות שגם היא עושה כל אחד מהדברים הללו, "אפילו סנדוויצ'ים לחבר'ה בסטודיו".

- מותר להגיד שהצלחת?

"הצלחתי להחזיר את ההשקעה, אבל לרגע לא חשבתי שאהפוך למיליונרית. ממש לא. אני מודה שהיום אני כבר יכולה אפילו לחיות מהמגזין, אבל עדיין חשוב לי להמשיך ולהיות מורה, גם בשליש משרה. למעשה גם עיתונות זה חלום ישן שלי. ויתרתי עליו לפני 20 שנה, כשהלכתי ללמוד הוראה. העדפתי להיות מורה", היא מגחכת, "כי רציתי להתפרנס בכבוד".

- בזכות מה זה הצליח? מה היה הדבר הנכון שעשית?

"המגזין הזה הוא המגזין שחיפשתי. אני כל הזמן חושבת מה היה משמח אותי כקוראת. הוא יחסית יקר, אז אני חייבת לתת תמורה מלאה. לכל גיליון חייב להיות ערך מוסף, אם זו הטבה מיוחדת או שיתוף פעולה. חשוב לי שהוא יהיה ברמה שתתאים לכולם. אני גם מקפידה שלא יהיו יותר מדי פרסומות, כדי שהקוראים לא ירגישו מרומים".

- יש עתיד לעיתונות מודפסת?

מצלאוי צוחקת כאילו ציפתה לשאלה שאותה שמעה כבר פעמים רבות: "למגזינים יש עתיד. אני ערה למשבר ולקשיים בפרסום, אבל אני בטוחה שימשיכו להיות לי קוראים, גם ודווקא בתקופות משבר. אנחנו יוצאים לקראת חגים, זה טיימינג טוב. ובכלל, אני עדיין חולמת להוציא אותו כל חודש. זה יקרה, אבל זה ייקח זמן".

- ולא עדיף לך בכל זאת להתחיל להתמקד באינטרנט?

"לא, יש לי אתר, אבל בגלל אופי המגזין זה לא אותו הדבר. כדי להדפיס גזרה את צריכה 24 דפי A4. אי אפשר לעשות את זה באינטרנט. בכלל, למגזין יש חיי מדף ארוכים. כתבה על תולדות האופנה תיראה טוב על המדף גם בעוד עשר שנים".

"גזרה עולמית"

בעלים: עפרה מצלאוי

קהל יעד: חובבי תפירה הקמה: מאי 2011

שכיחות הופעה: רבעון

תפוצה: 20 אלף עותקים מנויים: 4,000

מחיר: 58 שקל לגיליון, 180 שקל ל-4 גיליונות

השקעה: 1.55 מיליון שקל

"אמרו לי שהמגזר הערבי לא קורא, ובטח שלא כלכלה"

ד
 ד

"עשיתי הרבה דברים בחיים", אומר ד"ר באסל גטאס, יזם סדרתי ופעיל חברתי משפרעם, "אבל אין דבר שהעניק לי משוב חיובי על בסיס יומיומי, כמו המגזין הזה. אני מפסיד כסף בשביל ההרגשה הטובה הזו", הוא צוחק.

הירחון הכלכלי "מאלקום" יצא לאור לראשונה באוקטובר 2007. גטאס, ד"'ר להנדסה סביבתית שבין יתר עיסוקיו ניהל את עמותת "אגודת הגליל", העוסקת בבריאות ובאיכות הסביבה במגזר הערבי, שאל את עצמו איך זה שאין עדיין עיתונות כלכלית בערבית. הוא חיפש שותפים שיעזרו לו למנף את הרעיון, אבל נתקל בחוסר התלהבות ובסירוב. "בחברות מודרות", הוא מסביר, "אנשים מתחילים להאמין בסטריאוטיפים שמייחסים להם. אחד הסטריאוטיפים הוא שהמגזר הערבי לא קורא, ובטח שלא כלכלה. אנשים מאמינים שאם כבר קוראים אצלנו מגזין, זה יהיה משהו צהוב. אבל לא ויתרתי. זה היה סטארט-אפ פר אקסלנס".

גטאס והאנשים שהצליח לגייס ביקשו ליצור ירחון שיעסוק בכלכלת ערביי ישראל, המזרח התיכון והעולם הערבי, שיפנה לכלל הערבים, ולא רק לכלכלני האוניברסיטה. "הכלכלנים המקצועיים שכתבו בהתחלה", הוא נזכר, "לא הבינו בעיתונות, והעיתונאים לא הבינו בכלכלה. את הנוסחה הנכונה יצרנו על הדרך".

נאביל ארמלי, היום העורך הראשי, החל ככתב והתמקצע בשני התחומים. "בהשכלתי אני בוגר כלכלה ומדע המדינה, ועסקתי בתרגום", מספר ארמלי, "אבל תמיד אהבתי עיתונות ותקשורת".

"כשאנחנו מסתכלים היום על הגיליון הראשו, אנחנו צוחקים על עצמנו איך בכלל עשינו דבר כזה", אומר גאטס. "בהתחלה חילקנו אותו חינם בשביל הבאזז. הנחנו שנחזיק מעמד שנתיים, והנה אנחנו שורדים שנה חמישית".

למרות התחזית הקודרת, "מאלקום" המשיך להתפתח ואף קיים ועידה, שלדברי גאטס, "תואמת את ועידת ישראל לעסקים של 'גלובס'". כשראה את המפגשים שנוצרו, רף הציפיות שלו מהמגזין עלה. "ראיתי איך הפכנו לפלטפורמה למעגלים עסקיים שנפגשים. יש צימאון גדול לזה במגזר הערבי".

- איך מנגישים את הכלכלה ופונים אל כולם?

"באמצעות פינת 'אישיות החודש', למשל. בכל גיליון אנחנו בוחרים איש עסקים מהמגזר הערבי, מראיינים אותו, והוא מופיע על השער. בהתחלה צחקנו שאין סיכוי שנצליח למצוא 12 אנשים כדי לסגור שנה. היום התור עוד ארוך".

- אז בעצם הצלחת ליצור קהל יעד, או שהוא תמיד היה שם?

"אני מאמין שהמשבר של 2009 הביא את הכלכלה לסלון הבית, הרבה יותר ממה שהיה קודם. אנשים לא תמיד מבינים שכלכלה היא בעצם החיים".

- מה עם אתר אינטרנט?

"החודש נוציא ניוזלטר, והשלב הבא יהיה פורטל. אבל 'מאלקום' לא מספק חדשות. במגזין יש ניתוחים, מאמרים ותחקירים. אני מאמין שהפרינט לא הלך. יש עדיין צורך אנושי להחזיק עיתון ביד. חוץ מזה, גם כשיש קשיים בפרינט, המגזינים עדיין שם".

- אמרת שאתה מקבל מדי יום משוב חיובי.

"איש עסקים אמר לי פעם שהוא מנוי על 'פורבס' ועל 'מאלקום'. אם 'פורבס' מתעכב, הוא שותק. אבל אם 'מאלקום' לא מגיע בזמן, הוא מתעצבן. הוא מרגיש ש'מאלקום' תורם לו הרבה יותר".

"מאלקום" ("הכסף שלכם")

בעלים: ד"ר באסל גטאס

קהל יעד: המגזר הערבי

הקמה: 2007 שכיחות הופעה: ירחון

תפוצה: 10,000 עותקים מנויים: 5,000

מחיר: 15 שקל לגיליון, 150 שקל לשנה

השקעה: כ-700 אלף שקל

"מי מרוויח היום מהוצאה לאור של מגזין?"

נועם שרון / צלם:איל יצהר
 נועם שרון / צלם:איל יצהר

"תשוקה", פוסק נועם שרון כשהוא נשאל מה צריך בשביל מגזין מצליח, "בלעדיה זה לא ילך".

לפני כשבע שנים היה שרון סייע צעיר למורה בכיתה א' ועורך עיתון בית ספר לחינוך אנתרופוסופי בירושלים. אז שמע על סגירת רבעון הפועל תחת עמותה אנתרופוסופית והחליט לקחת אותו תחת חסותו. הוא כל כך היה בעניין, עד שגם כששמע שהוא כבר נמסר לאשת חינוך אחרת הוא התעקש וביקש לחבור אליה. כך הגיע לעולם מגזין "אדם עולם", לימים אביו של "אדם צעיר".

כעבור כשלוש שנים החלו להתעורר קשיים, ושרון למד בדרך הקשה שתשוקה לבדה לא מספיקה, וכדי להצליח יש צורך גם בהבנה עסקית וסליחה על הביטוי, בכסף.

"כבר היה די ברור שהמגזין עומד לפני סגירה, וזה נורא כאב לי. הרגשתי שאני עומד לאבד אותו ולא הסכמתי להשלים עם זה", הוא מספר. ואז, בדקה התשעים, נכנס לתמונה מכר שהחליט לעזור. הוא תרם כסף, ולא פחות חשוב, גרם לשרון להבין שצריך להגיע אל הקוראים באופן ישיר.

"במשך חודש נסעתי לפגישות בבתי ספר אנתרופוסופיים בארץ, כדי לגייס אותם להצלת המגזין. בגלל שאפילו כסף לדלק כבר לא היה לי, אותו מכר שימש כנהג והסיע אותי ממקום למקום".

- לא היה יותר פשוט לוותר ולמצוא עבודה חדשה?

"אולי, אבל לא רציתי. האמנתי במגזין".

התמיכה שקיבל הודות לפגישות והכסף שנתרם שיפרו את התמונה. "גיליתי שיש לי רוח גבית ותמיכה מהקוראים. הודות לפגישות, בתי הספר קנו ממני גיליונות וחילקו להורים, מה שעזר לי למצב את המגזין כגוף מוכר ומשמעותי. והיו עוד שתי החלטות שקיבלתי, שהפכו את המגזין. דבר ראשון, לקחתי מנטור עסקי שילמד אותי שיווק. ודבר שני, נפל לי האסימון. קלטתי שמה שהכי חשוב לקוראים, אלה בעצם הילדים שלהם, אז למה לא להוציא גם מגזין ילדים?".

אחרי כל הקשיים וההשקעות, הסוף טוב. "התחלתי עם 70 מנויים, היום אני כבר מגיע לאלף ועוד 800 מנויים למגזין הילדים. אני מעסיק צוות קבוע שכותב ומאייר, ובמקביל אני מפיץ ניוזלטר".

- הניוזלטר לא מייתר את המגזין?

"זה משהו אחר. אני מאמין שאמשיך עם הגרסה המודפסת, וזה נכון במיוחד למגזין הילדים. יש שם חוויה וערך מוסף".

- אבל מה זה נותן לך?

"המון. אמנם אני מנהל מערכת, אבל אני אוהב לעשות קצת מכל דבר, מהכתיבה ועד הטלמרקטינג. זו בעיקר התחושה שאני יכול להשפיע על אנשים ולעזור להם. מי מרוויח היום כסף מהוצאה לאור של מגזין?".

"אדם עולם" ו"אדם צעיר"

בעלים: נועם שרון

קהל יעד: קהילת החינוך האנתרופוסופי

הקמה: 2007שכיחות הופעה: רבעון

מנויים: "אדם עולם" - 1,000, "אדם צעיר" - 800

מחיר: "אדם עולם" - 195 שקל לשנה, "אדם צעיר" - 129 שקל לשנה

השקעה: 500 אלף שקל

"יש הרבה יותר ערך מוסף במגזין מודפס"

גל כדר / צלם:איל יצהר
 גל כדר / צלם:איל יצהר

"צריך לשטוף את הפנים במי מלח כדי להאמין", הכריזה כותרת הכתבה המציינת יובל גיליונות למגזין השיט "כחול", שיצא באפריל האחרון, אבל האמת היא שאין בכך צורך. זו עובדה. באוקטובר הקרוב ייצא הגיליון ה-52 של המגזין המוכר לרבים מחובבי הספורט הימי, אחרי 13 שנים שבהן הוא שט לבד, והדבר בכלל לא מובן מאליו, אם לוקחים בחשבון שהמערכת שלו ממוקמת בסוכנות ביטוח.

"המשפחה שלנו גדלה בים", מספר גל קדר. "ההורים שלי, גיורא ומיכל, הקימו את המרינה בתל אביב, ובהמשך פתחו סוכנות ביטוח שמתמחה בכלי שיט. אחת לשנה אנחנו עורכים הפלגה משותפת. הים והשיט הם החיים שלנו".

בסוף שנות ה-90, כחלק מהפעילות העסקית, וגם קצת בשביל הנפש, החליט גיורא קדר להוציא מגזין בנושאי שיט לטובת הלקוחות, שעד היום מקבלים אותו בחינם. "בשנים הראשונות", אומר גל, "המגזין היה צנוע, יחסית, וקטן. המטרה שלו הייתה בעיקר שיווקית, מה שהשתנה בהמשך".

- היו בכלל מתחרים בארץ?

"היה, אבל הוא היה משהו אחר והיו בו בעיקר פרסומות. 'כחול' היה נחמד, אבל היה אפשר לעשות ממנו יותר, וזה בדיוק מה שרציתי לעשות כשהצטרפתי".

בראשית שנות ה-2000 השתחרר גל משירות קבע (בחיל הים, כמובן) והצטרף אל אמו, ששימשה כמו"ל של המגזין, אל אביו העורך האחראי, אל אחיו חבר המערכת, ואל הכותבים הפרילנסרים, והפך לעורך בפועל. "החלטתי לקחת אותו יותר ברצינות ולהתמקד בעריכה ובתוכן. אם קודם 'רצנו על הדרך', מהשלב הזה התחלנו לתכנן כל גיליון ולהתאים אותו גם לאקטואליה - על האולימפיאדה, על תחרויות שיט. דבר נוסף שניתן לו דגש הוא האתיקה העיתונאית. יכולים להיות מפרסמים שלא יאהבו את מה שנכתוב, כמו למשל על סירה שטבעה, אבל לנו זה חשוב. יש מקרים שזה להפך - מפרסמים שמבקשים לשבץ נושא שאנחנו נתנגד לו. בסך הכל הכתבות שלנו מפרגנות, אבל זה מגזין לכל דבר, ולי כעורך יש מחויבות לקוראים שלי. אני רוצה לתת להם ערך מוסף ולהיות אמין".

- מה אתה עונה כששואלים אותך מה אתה עושה, אתה עורך מגזין או עובד בסוכנות ביטוח?

"תלוי מי שואל", הוא מתלבט, "אני מודה שבדרך כלל זו סוכנות הביטוח שמנצחת. לצערי, יש בארץ בעיה עם הדימוי שדבק בתחום השיט והיאכטות. אם אגיד שאני עורך מגזין ליאכטות זה עלול להישמע מתנשא. זו, אגב, בעיה שיש לנו גם עם מפרסמים. יש לנו קהל יעד מצוין, אבל רוב הפרסום שלנו נישתי מדי".

- מה חושבים הקוראים?

"לפעמים אנחנו מקבלים טלפונים בתחילת חודש מקוראים ששואלים מה קורה עם המגזין ולמה הם לא קיבלו אותו החודש. הם מחכים לו ולא זוכרים שזה רבעון".

- אתם מרוויחים מזה?

"היום אנחנו מעט יותר מאוזנים מבעבר, אבל אנחנו לא מושכים משכורות. עלות הדואר, למשל, הורגת אותנו. מחיר הדיוור יכול לעלות, אבל אנחנו לא נעלה את מחיר המנוי".

- חשבתם להסתפק באתר אינטרנט?

"אני עדיין מאמין שיש הרבה יותר ערך מוסף במגזין מודפס. אינטרנט זה בשביל חדשות. אילו היה לנו אתר רציני, באולימפיאדה הייתה לי כל כך הרבה עבודה, שלא הייתי יכול לעבוד שנייה בביטוח. יש לנו אתר, אבל המגזין הוא שמוביל אותו".

- מה אתה הכי אוהב במגזין?

"את הריח של הנייר הטרי כשאני מקבל אותו מהדפוס. זו הרגשת סיפוק גדולה".

"כחול"

בעלים: משפחת קדר

קהל יעד: חובבי ספורט ימי הקמה: 1999

שכיחות הופעה: רבעון

תפוצה: 5,500 עותקים מנויים: 500

מחיר: 31 שקל לגיליון, 100 שקל לשנה

השקעה: 500 אלף שקל בשנה

"בציבור החרדי למילה המודפסת יש יותר כוח"

עפרה שמעוני / צלם:איל יצהר
 עפרה שמעוני / צלם:איל יצהר

"יש מצב שנדבר בעוד רבע שעה?", שאל הסמס ששלחה עפרה שמעוני קרוב לחצות. "מצטערת, אני בחוץ, והסוללה שלי על אפס". מאז נפגשנו בחטף, המשכנו וניהלנו שיחות לילות קטועות, והיא הזהירה אותי מראש שיהיה לה זמן להמשיך "ממש מאוחר. אחרי עשר בלילה. אני כבר רגילה לשעון הזה", היא מוסיפה, "לפעמים אני עובדת בבית גם עד ארבע לפנות בוקר".

שמעוני, 33, אישה מטופחת ונמרצת, מעידה על עצמה כמאוהבת בעבודה וביזמות. בבעלותה משרד פרסום הנושא את שמה, ולפני כשנתיים וחצי הפכה למו"לית, כשהחלה להוציא את מגזין "דירה נאה". ואל תרגישו לא בנוח אם לא שמעתם עליו. אולי זה בגלל שאתם לא משתייכים למגזר החרדי. שמעוני, חרדית החיה בבני ברק יחד עם בעלה, רב בישיבה, ושלושת ילדיהם, פונה בעיקר למגזר זה.

"המגזין 'דירה נאה' נולד בתור לרופא שיניים", היא מספרת. "עיינתי במגזינים שהיו בחדר ההמתנה, ראיתי את 'בניין ודיור', וחשבתי שחבל שאין מגזין כזה לחרדים. הרי שוק וביקוש דווקא יש שם".

- אז פשוט החלטת לעשות כזה.

"כן. פניתי לאנשי מקצוע, הלכתי למעצבי בתים, ולפני שנתיים וחצי יצא המגזין הראשון. היום אין במגזר החרדי מי שמשפץ את הבית ולא מכיר אותו".

- גם את כותבת?

"לא. יש לי צוות של כותבים מקצועיים (בין היתר יש מי שכותב את "דבר הרב" - ש' ד'). אני המנכ"לית. אני אוהבת את עצם היזמות".

- צריך כסף בשביל זה, לא?

"כסף, ברוך השם, יש. אבל זה לא רק זה. מרגע שהחלטתי, ידעתי מה אני רוצה והחלטתי ללכת עם זה, וזה לא היה פשוט. לפני שיצא הגיליון הראשון היה קשה להשיג מפרסמים. לקחתי במיוחד אנשי שיווק, אבל הם לא הצליחו להביא מודעות. לא ויתרתי והחלטתי לעשות את זה לבד. קבעתי פגישות והגעתי למפרסמים. סיפרתי על החלום שלי ושכנעתי אותם. מההתחלה אמרתי לעצמי 'אל תוותרי. המגזין הזה בסוף ייצא'. ועובדה שצדקתי".

שמעוני מבינה בפרסום. לפני 13 שנים, כשלמדה גרפיקה, החליטה לפתוח משרד פרסום ולבנות לעצמה עסק. המגזין הוא למעשה השלב הבא בהתפתחותה העסקית, והיא לא עוצרת כאן. היא כבר מדברת על מגזין נוסף, מתכונים ואוכל הפעם. אף שהוא יפנה למגזר החרדי, לא יהיה מדובר בקיגל וצ'ולנט, היא מבהירה, אלא במאכלים יצירתיים יותר.

נחזור לדירה. "המגזין כל כך הצליח, עד שערכנו במסגרתו גם תערוכה בבנייני האומה. הגיעו הרבה מבקרים וקוראים, את יכולה לראות, יש תמונות באתר".

- יש גם אתר אינטרנט?

"למה לא? זה לא סותר. כשראיתי שהביקוש גובר, פתחתי אתר אינטרנט ודף בפייסבוק. זה בעיקר עבור מפרסמים חילונים. אל תשכחי שבציבור החרדי אין משהו אחר חוץ מהמגזין. לרוב אין אינטרנט ומחשבים, ולמילה המודפסת יש הרבה יותר כוח".

- מן הסתם יוצא לך להיתקל בהרמת גבה כשרואים שמאחורי הכל נמצאת צעירה חרדית.

"לפעמים, אבל הרוב, במגזר ומחוצה לו, כבר מכיר אותי", היא צוחקת, "החרדים יודעים שאני משהו אחר, והחילונים מתים עליי".

"דירה נאה"

בעלים: עפרה שמעוני

קהל יעד: בעלי מקצוע בתחום עיצוב הבית, והמגזר החרדי

הקמה: 2010 שכיחות הופעה: דו-ירחון

תפוצה: 40 אלף עותקים מנויים: 8,000

מחיר: 10 שקלים לגיליון, 50 שקל לשנה

השקעה: כ-1.4 מיליון שקל בשנה

"אנחנו משקשקים בכל רגע נתון"

שי דויטש, אלי גייגר וסיגל רמתי / צלם:איל יצהר
 שי דויטש, אלי גייגר וסיגל רמתי / צלם:איל יצהר

"אחת הפעמים בהן הרגשתי גאווה אמתית", אומר דביר בר, עורך "F/O/D" (וידיד מערכת "פירמה"), "הייתה כשראיתי את המגזין בדוכן עיתונים רגיל, באמצע הרחוב, יחד עם מגזינים מוכרים ונפוצים. זה כל כך שימח אותי".

מגזין הקהילה ההומוסקסואלית נולד כמה שנים אחרי גסיסתו הארוכה של מי שהיה מוכר כביטאון הרשמי של הקהילה, "הזמן הוורוד". "F/O/D" (Friends Of Dorothy, הכינוי הסודי של בני הקהילה בארה"ב בתקופת מלחמת העולם השנייה, כשהומוסקסואליות הייתה מחוץ לחוק) לא מבקש להיות כמוהו, אלא להפך, רוצה להיות כל מה שקודמו לא היה. שי דויטש, איש שיווק בתחום המלונאות ויו"ר אגודת הלהט"ב בישראל, זיהה את הצורך ובמקביל העריך מה הייתה הבעיה של "הזמן הוורוד": "מעבר לעובדה שהוא פנה להומוסקסואלים ולסביות יחד, ולהם אין תחומי עניין זהים, הוא גם היה מגזין חדשותי וחינמי, שהופץ כמעט רק במקומות מחתרתיים. זה בעייתי לפרסום. הרעיון היה לצאת עם משהו אחר. יותר אווירה ולייף-סטייל ופחות חדשות ומחתרתיות. גם קהל היעד שלנו ממוקד יותר - אנחנו פונים לגייז, תל אביבים, בגילאי 30 וצפונה. כאלה שחיים טוב. זה קהל נהדר למפרסמים".

דויטש הציע את הרעיון לאלי גייגר וסיגל רמתי מסטודיו "NORBERT", שחלמו גם הם על הקונספט. הם התלהבו והחליטו לצאת לדרך. בשלב זה הם פנו לדביר בר והציעו לו את תפקיד העורך. עד כה יצאו כבר שני גיליונות, והשלישי יצא בסוף החודש, כשהפעם הוא יופץ גם בסניפי AM:PM וטיב טעם, בנוסף לסטימצקי ולפיצוציות בארץ.

הגיליונות שכבר יצאו משדרים יוקרה וסטייל. "התלבטנו מאוד איך להתחיל, והחלטנו לעשות את זה כמו שחלמנו - בגדול. הלכנו על איכות בתוכן ובוויזואליה. הנייר שלנו", הוא מצהיר בחיוך, "הכי עבה".

- חששתם מביקורות?

"אנחנו משקשקים בכל רגע נתון. מתלבטים על כל שער ולפני כל כתבה. אנחנו חייבים להרגיש את השטח. באירוע ההשקה ממש נלחצנו. הזמנו 250 איש. כשפתאום ירד גשם, מילאנו את המקום בבלונים כדי שייראה מלא. בסוף הגיעו 700 ולא היה מספיק מקום".

לדברי דויטש, "קיימים שלושה גורמים הכרחיים להצלחה. הראשון - שילוב נכון של שותפים שכל אחד מהם תורם את ההתמחות במה שהוא עושה הכי טוב, השני - בחירה בעורך הנכון, והשלישי - התגייסות של הקהילה, שהביאה איתה מפרסמים. כשאלה הגיעו, ובגדול, הבנתי שזו לא הייתה רק תחושת בטן".

- אז אם הנוסחה עובדת, יש רווחים?

הוא מגחך. "השקענו מתוך ידיעה ברורה שלא נרוויח. לא הקמנו את המגזין כדי לעשות אקזיט ולמכור אותו לרשת. אני מעז לומר שזה נולד מתוך מקום של שליחות לקהילה. כל המשתתפים בעיתון, גם אלה שבשכר, לא מתפרנסים מזה. כולם עובדים גם במקום אחר, אבל אני מאמין שבקרוב נוכל להחזיק מערכת מסודרת".

- אתם מקבלים תגובות?

"כל הזמן. לשמחתנו, אנחנו פונים לקהילה מאוד דעתנית, שלא חוסכת מאיתנו את זה. כשרוצים להגיד לנו מה חושבים על העיתון, פשוט ניגשים אל אחד מאיתנו בבית קפה, פונים אל דביר או שולחים מייל".

- ואם יקומו מתחרים?

"אחלה. אני מקווה שזה יקרה. זה יהיה סימן לכך שזה היה נכון, שזיהינו את השוק, ושהצלחנו".

"F/O/D"

בעלים: שי דויטש, אלי גייגר וסיגל רמתי

קהל יעד: הקהילה ההומוסקסואלית

הקמה: מארס 2012 שכיחות הופעה: רבעון

תפוצה: 20 אלף עותקים, מתוכם 1,000 נמכרים והיתר מחולקים במסגרת שת"פים

מחיר: 29.90 שקל לגיליון, 110 שקל למנוי שנתי

השקעה: 400 אלף שקל

צרו איתנו קשר *5988