הכדורגל חזר, המחלות נשארו

עונת הכדורגל 2012/13 באירופה, שהתחילה רשמית בסוף השבוע האחרון עם הליגה הצרפתית (הראשונה מבין הליגות הגדולות שיצאה לדרך), לא הייתה חייבת להתחיל דווקא ביומיים האחרונים של המשחקים האולימפיים בלונדון. גם אם אף אחד מהאנשים שמעורבים בקביעות לוחות הזמנים המסובכים בכדורגל לא חשב על זה, זה אקט שבקלות אפשר לפרש אותו כתזכורת למי יש יותר גדול. אז מכיוון שתמיד כיף להחזיר לבריון הגדול, ומכיוון שהפעם ממש מגיע לו, זה זמן טוב להתמקד בכמה מהרעות החולות של הספורט הפופולרי בעולם - באספקטים שונים: ארגון, כלכלה, אסתטיקה וחוקה ומשפט - שכמובן נראה גם העונה:

1. הרבה יותר מדי משחקים בהרבה יותר מדי מפעלים על-פני הרבה יותר מדי זמן. עונת הכדורגל האירופית מתחילה באמצע אוגוסט ונגמרת באמצע מאי. הקבוצות הגדולות משחקות 55-65 משחקים בעונה. כדי שהשחקנים הבאמת טובים יישארו טריים ובעיקר בריאים בעונה כל כך מתישה, הקבוצות הגדולות בדרך כלל לא משתפות אותן במפעלים הקטנים. כשהשחקנים הבאמת טובים לא משחקים, האירוע הוא בהגדרה לא חשוב - כך שמבחינה ספורטיבית אין שום היגיון במפעלים הקטנים.

גם במפעלים הגדולים אין הרבה היגיון ספורטיבי. בצ'מפיונס ליג, המפעל השנתי הבכיר בכדורגל, כמות הקבוצות (32) פוגעת ברמה ובעיקר בתחרותיות של שלב הבתים, וההחלטה לפני שנתיים לפרוס את שמינית הגמר על-פני חודש שאבה את כל המומנטום (שנאגר בזמן הפסקת החורף) והמתח משלב הנוקאאוט הראשון. בליגה האירופית, מפעל התנחומים, צריך כמויות רציניות של סבלנות כדי לנסות להבין באיזה שלב הקבוצות נמצאות בשיטה העקומה שאופ"א המציאה. בכל מה שקשור לארגון, ובטח בהשוואה לספורט האמריקאי, כדורגל הוא ספורט עולם שלישי.

2. פערים רדיקליים בין עשירים לעניים. העובדה שכדורגל הוא עסק לא מוצלח כלכלית - 56% מהקבוצות באירופה דיווחו על הפסדים ב-2010, למרות גידול של 42% בהכנסות של הכדורגל האירופי בין 2006 ל-2010 - היא בעיה של בעלי הקבוצות. העובדה שכדורגל הוא עסק לא שוויוני כלכלית - ומכאן גם לא שוויוני מבחינה תחרותית - היא כבר בעיה של אנשים שאוהבים כדורגל.

הבעיה מתחילה ונגמרת בזה שאין תקרת שכר. ב-NFL, ליגה עם תקרת שכר קשיחה, מינימום 10 קבוצות הן מועמדות לגיטימיות להגיע לסופרבול כל עונה. ב-NBA, ליגה עם תקרת שכר גמישה, קבוצות בשום אופן לא עשירות (אוקלהומה סיטי, סן אנטוניו ספרס) מגיעות לסדרת הגמר/זוכות באליפויות. בפרמיירליג, לעומת זאת, צריך ללכת אחורה עד עונת 1994/95 כדי למצוא אלופה (בלקבורן רוברס) מחוץ לקליקה של העשירות. בליגה האיטלקית זה קרה לאחרונה בעונת 1990/91 (סמפדוריה).

היוזמה האחרונה נגד הפערים בין העשירים לעניים, הפייננשל פייר-פליי של נשיא אופ"א מישל פלאטיני, מסתמנת כבדיחה; כבר עכשיו ברור שיותר מדי קבוצות לא יעמדו בתקנות החדשות, שהציבו רף נמוך מדי להפסדים בעונות 2011/12 ו-2012/13 (45 מיליון אירו), ושסנקציות רציניות הן לא ריאליות. ובלי סנקציות רציניות, המציאות בכדורגל לא תשתנה: הגביעים המקומיים, עטופים בסיפורי סינדרלות פנטסטיים, ישמרו את התודעה הכוזבת של האוהדים - בזמן שבעלי ההון ימשיכו לשחק ביניהם על מה שחשוב.

3. מעט מדי גאוני כדורגל. כדורגל הוא קודם כל ספורט קבוצתי, אבל קשה להתווכח עם הטיעון שאינדיבידואלים מזהירים (פלה, אלפרדו די סטפנו, יוהאן קרויף, דייגו מראדונה) עשו אותו מה שהוא. האינדיבידואלים המזהירים היחידים היום הם ליאו מסי וכריסטיאנו רונאלדו: שני גאונים שהצפייה בהם היא חוויה אסתטית בפני עצמה, מושכת לא פחות ואולי יותר מהמשחק. אבל שניים זה לא מספיק.

בפוטבול יש (לפחות) שני אינדיבידואלים מזהירים בכל עמדה בכירה במגרש. בכדורסל אפשר לראות בשנים האחרונות - במעין תערוכה של גאוני ספורט בשלבים שונים של הקריירות - את קובי בראיינט, קווין גארנט, דירק נוביצקי, לברון ג'יימס, דווייט האוורד, קווין דוראנט, דריק רוז. אפילו בטניס, ספורט אינדיבידואלי קטן (פחות מ-2,000 מקצוענים) שבדרך כלל במקרה הטוב זוכה בעילוי אחד בדור, יש היום שלושה עילויים (רוג'ר פדרר, רפא נדאל, נובאק דיוקוביץ'). יחסית לגודל שלו, המצב של הכדורגל בתחום הזה עצוב.

4. שיפוט כושל בהגדרה. לפני שמדברים על הסירוב של פקידי כדורגל לשמוע על טכנולוגיה (שהיעדר השימוש בה הוא הדבר הראשון שמכשיל את השופטים) שנים אחרי שהיא נהייתה שגרה מבורכת בענפים אחרים; או על זה שגם אחרי שגוף אחד (פיפ"א) הודיע שהוא מאמץ טכנולוגיה מסוימת (על קו השער), הוא משום מה לא עושה היקש לוגי ומחיל את השימוש בטכנולוגיה על כל החלטות השיפוט; או אפילו על החוקים המטומטמים (כרטיס אדום ופנדל על הכשלה מאחור ברחבה למשל) שקיימים בכדורגל; לפני כל אלה צריך להסתכל על אקט פשוט אחד: איך אף חומה לא עומדת אף פעם תשעה מטר מהכדור בבעיטות עונשין.

אם אפילו את זה לא מצליחים לעשות בכדורגל, הרעיון של חוקה ומשפט שמשרתים את הצדק הוא בלתי אפשרי.