יהודי ארה"ב משכילים והישגיים פחות; איך זה ישפיע עלינו?

יהודי ארה"ב משפיעים יותר, אבל כעת גם משכילים והישגיים פחות ■ מחקר דמוגרפי מעמיק חושף: לפני 10 שנים החזיקו 30% מהיהודים הבוגרים בתואר שני או שלישי; בשנת 2011 רק 20% ■ ועדיין הם אליטה חזקה מאין כמוה

מתווך הנדל"ן האמריקאי יודע היטב מה יהפוך את חייו לקלים יותר: כל שהוא צריך זה לקחת את לקוחותיו הפוטנציאליים לסיבוב באזור עם שיעור גבוה של מהגרים מהמזרח הרחוק, והעסקה בדרך. המסר העיקרי שמראה העיניים המלוכסנות משדר לקונה הוא שהאזור התברך בבתי ספר רציניים, היות שידוע כי האסיאתים קנאים לחינוך ילדיהם. המסר המשני שיחלחל במהירות לתודעתו הוא שרמת הפשיעה בשכונה נמוכה או נמצאת במגמת ירידה, שהרי כל בר דעת מודע למתאם בין חינוך טוב להפחתה בפשיעה.

אנקדוטות דומות על הישגיהם האקדמיים המרשימים של מהגרים יפנים, סינים וקוריאנים בארצות הברית לא חסרות. כמו גם דיווחים שלפיהם בצמוד לקמפוסים של אוניברסיטאות ליגת הקיסוס הוותיקות בחוף המזרחי, דוגמת ייל, הרווארד ופרינסטון, קל יותר למצוא מסעדות אסיאתיות מאשר פיצריות; שמועדוני האחווה הקוריאניים והסיניים מושכים אליהם יותר חברים מאחוות ותיקות ו"מכובדות" בהרבה; ושדירוג קבוצות הפוטבול של הקולג'ים המעולים יורד בהדרגה בעוד דירוגן של קבוצות טניס השולחן עולה במהירות.

הנתונים שנאספים במחקרים בשנים האחרונות מראים שהאנקדוטות אכן משקפות את המציאות. באוניברסיטאות ליגת הקיסוס עומד שיעור האסיאתים על יותר מחמישית. בחוגים להנדסה, למדעי המחשב ולמתמטיקה הוא גבוה בהרבה. באוניברסיטאות מעולות בקליפורניה, דוגמת ברקלי, ארווינג וסטנפורד מגיע שיעור האסיאתים לכדי חצי מהמחזור בשנתונים מסוימים. מדובר בשיעורים מדהימים נוכח העובדה ששיעורם של האסיאתים באוכלוסייה האמריקאית הכללית עומד על כ-6% בלבד.

על-פי המחקר המתמשך של הפרופסורים אריאלה קיסר ובארי קוסמין, דמוגרפים מטריניטי קולג' שבקונטיקט, בעשורים החולפים זינק שיעור המאמינים ב"דתות מזרחיות" המחזיקים בתואר ראשון ומעלה ב-15% (מ-44% ב-1990 ל-59% ב-2008). לשם השוואה, שיעור בוגרי הקולג' מכלל האוכלוסייה האמריקאית טיפס בשנים אלה ב-6% בלבד, מ-21% ל-27%.

אבל הסיפור המעניין ביותר מאחורי הנתונים שליקטו קיסר וקוסמין, לפחות מנקודת מבטו של הקורא הישראלי, אינו העלייה הדרמטית בשיעור האקדמאים מבין יוצאי המזרח הרחוק בארצות הברית, אלא השתלטותם של בני קבוצה זו בפעם הראשונה על המקום הראשון בטבלה. אותו מקום ששנים רבות הוחזק על-ידי היהודים האמריקאים.

פרופ' קיסר, 55, ישראלית לשעבר שחיה בארצות הברית מאז 1990 ומעורבת מאז במחקרים הדמוגרפים המקיפים ביותר שעוסקים בזהות דתית, רואה את השינוי הדמוגרפי שחל בארצות הברית גם מבלי לצלול לטבלאות שלה. הקשרים שהיא מקיימת עם בתי ספר באזור מגוריה בניו ג'רזי מראים לה אותו בעיניים לא מזוינות. דוגמה טובה לכך הוא השיעור הלא פרופורציונלי של תלמידים בני מהגרים מהמזרח הרחוק בכיתות ההעשרה שמתקיימות בקיץ, בזמן שרוב הילדים מבלים, משתעממים או סתם רובצים מול הטלוויזיה.

"אלו ילדים שהיו יכולים להיות עכשיו בחוץ", היא אומרת בראיון טלפוני ל-G כמה שעות לאחר ששבה מביקור בקייטנה אקדמית כזו, "אבל הם יושבים בשקט ימים שלמים ופותרים משוואות במתמטיקה. איך אומרים באנגלית? הם Staying out of Trouble. הילדים האלה יגיעו רחוק, ואם היית שם איתי היית רואה שמשהו כמו 90% מהם ממוצא אסיאתי. אני קוראת להם הלוחמים הרעבים".

השנים הארוכות שבהן מנהלת קיסר את המחקר שלה, כמו גם ההיסטוריה האישית שלה, נותנים תוקף לדבריה. עקב ההפרדה בין דת ומדינה בארצות הברית, סוקרי המקבילה האמריקאית של הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה מנועים מלברר עם הנסקרים שאלות מתחום האמונה. משום כך, המחקר של קיסר וקוסמין, שמתעדכן מדי כמה שנים וכולל בכל פעם עשרות אלפי משיבים, נחשב למקיף ביותר בתחומו ומצוטט כסמכות הקובעת בשנתון הסטטיסטי הרשמי של ארצות הברית.

מי חכם של אימא

לפני שממשיכים, הבהרה: יהודי ארצות הברית עדיין מהווים אליטה חזקה מאין כמוה. כקבוצה אתנית-דתית הם מחזיקים במקום הראשון מבחינת הכנסה, כ-100 אלף דולרים לשנה למשפחה, וגם שיעור המשכילים שביניהם טיפס בשנים שבהם נעשה המחקר. ב-1990 50% מהם היו בעלי תואר ראשון וב-2008 עלה המספר ל-56% מהם. מעבר לכך, כפי שאנטישמים מאז ומעולם נהנו לטעון, היהודים מחזיקים בעמדות כוח כמעט בכל תחום בארצות הברית. שיעורם באוכלוסייה האמריקאית עומד אמנם על כ-2% בלבד, אבל באקדמיה, בפוליטיקה, באמנות וכמובן שבכלכלה ובתקשורת הם נהנים מייצוג יתר לא פרופורציונלי. במשך 105 השנים שבהן מוענק פרס נובל, היוו היהודים כ-20% מחתניו אף ששיעורם באוכלוסיית העולם עומד על כ-0.2%. עשרות רבות מהם היו יהודים אמריקאים.

ובכל זאת, הנתונים על אודות הזינוק האסיאתי במדד ההשכלה האמריקאי ונישולם של היהודים מהמקום הראשון שנראה היה שבו יחזיקו בני דת משה עוד שנים ארוכות, מעלים שאלות רבות. הנושאים שעומדים על הפרק הם שיטות חינוך, דת, מסורת, עקשנות ורעב של מהגרים מול סיאוב ושובע של אזרחים ותיקים, כוח פוליטי וכלכלי ואתוס שהולך ונבנה או לחילופין הולך ודועך.

את נתוניה תציג פרופ' קיסר ב-22 בחודש לבאי כנס מפעל הפיס לחינוך שיתקיים במדיטק בחולון (ראו מסגרת בהמשך). "אני הולכת לדבר הרבה על האסיאתים בהרצאה שלי בארץ", היא אומרת. "להורים יש שיטות חינוך קפדניות. הילדים משקיעים השקעה אדירה של זמן ושל מאמצים ויש להם מוטיבציה אדירה להצליח כי ההורים דוחפים אותם. רמת הציפיות היא גבוהה מאוד. ההרצאה שלי נקראת 'מי הילד החכם של אימא?' והרעיון שלי הוא להדגיש את התפקיד של ההורים כשותפים בחינוך ובמסע הגדול הזה של גידול הילדים. כשאנחנו מדברים עם מורים ומנהלים הם שמחים שמכניסים את ההורים לתמונה משום שההורים הם סוכני חיברות. אימא שלי, למשל, הייתה תימנייה והבנות בזמנה לא הלכו לבית הספר ולכן היא למדה בכוחות עצמה. אבל היא הייתה זו שנתנה לנו את הדחיפה האדירה לחינוך גבוה. אני רכשתי את כל התארים שלי באוניברסיטה העברית עם הרבה מלגות בזכות אימא שלי, שהייתה בעצם אם נמרה עם ח' וע'".

- אם נמרה?

"ישנם מודלים שונים של גידול וחינוך ילדים: האם הנמרה היא קשוחה וקפדנית והיא לוחמת בציפורניים ורוצה שהצאצאים שלה תמיד יהיו בטופ; מצד אחר לגמרי נמצא מודל בת היענה: הורה מהסוג הזה דואג לילדיו, אבל טומן את הראש בחול והוא פחות אקטיבי; והמודל השלישי הוא הקנגורו שלוקח את הצאצאים איתו לכל מקום בכיס ולא נותן להם להסתדר לבד. אני שואלת מהו המודל החינוכי שמתאים יותר לחברה הישראלית כיום על-פי הנתונים שאני מסתמכת עליהם".

- והתשובה היא הדגם האסיאתי?

"אני חושבת שצריך לאמץ את המודל הזה - לדרוש מהילד הרבה מאוד - אבל אני יודעת שחשוב גם ללטף אותו. אתה צריך למצוא את הדרך לאזן בין השוט ללטיפה. ההורים האסיאתים מאוד אוטוריטריים והם אומרים לילדים שלהם 'שואו מי דה נאמברס' כמו אבא שלי בזמנו. כשאני גדלתי והבאתי הביתה מבחן עם ציון 95, אבא שלי שאל אותי 'איפה החמש נקודות האחרות?'. איזה הורים היום מעזים לדחוף את ההורים שלהם כל-כך חזק? כשאתה מצפה להרבה ודורש הרבה, אתה גם מקבל הרבה. תדרוש מעט - תקבל מעט".

- בשביל לצפות להרבה, צריך גם להשקיע הרבה.

"ודאי, חייבים להשקיע המון בחינוך ולעשות זאת לטווח ארוך. קח לדוגמה את חוגי ההעשרה שהילדים מקבלים: אנשים צריכים לשאול את עצמם עד כמה הם נגישים ברמה הרחבה של האוכלוסייה. אם כשמקצצים בחינוך, הדבר הראשון שעושים זה לחתוך את שיעורי המוזיקה והאמנות, זה אומר דרשני. אלה תחומים מאוד חשובים שאסור לקצץ. בוודאי שצריך מתמטיקה ואנגלית, אבל תחומים כמו ספורט ואמנות לא פחות חשובים. כשילד מצטרף לקבוצת ספורט הוא מתחייב למשהו. הוא חייב להופיע לכל האימונים, חייב להשקיע ולהתמיד ולעבוד קשה".

"היום, למשל, ראיתי ילדים מגיל שבע-שמונה ועד גיל התיכון. חייבים להתחיל לעשות דברים כבר מהכיתות הנמוכות. כשאתה מסתכל על ציונים של אסיאתים בארצות הברית, רואים שכבר בכיתה ד' הם עוברים את כולם בהישגים שלהם. כל המאמץ מתועל לכך שהם ייכנסו לאוניברסיטאות העילית שכניסה בשעריהן מובילה להצלחה עתידית בחיים. זה כמו בספורט: הספורטאי המצליח שיביא את המדליה לא מתאמן שנה אחת. יש פה עניין של החלטות לאומיות ושל מדיניות ציבורית".

קפדנות, שקדנות, חריצות

הצלחתם האקדמית של האסיאתים נחשבת כבר לפני שנים לשם דבר בארצות הברית, ולא סתם הם מכונים מדי פעם "היהודים החדשים". ארבעה דורות אחרי שיהודים חסרי כול הגיעו לניו יורק מפולין ומרוסיה, והקדישו את כל משאביהם כדי להקנות לבני הדור הבא חיים טובים יותר, ניתן לראות את אותה תופעה גם בקרב האסיאתים של היום.

בספרו "מצוינים: ממה עשויה הצלחה" (זמורה ביתן), מנתח מלקולם גלדוול את דרכם של שני יהודים, ג'ו פלום ואלכסנדר ביקל, מהיותם נערים יהודים בני מעמד הפועלים בברוקלין לראשות פירמידת עורכי הדין המצליחים בניו יורק. גלדוול מראה באותות ובמופתים שהשניים היו אמנם מוכשרים וחכמים וחרוצים, אבל באותה נשימה מסביר גם שהצלחתם אינה נובעת בהכרח משלושת התכונות הללו. לאחר שהשניים סיימו את לימודיהם בהצטיינות, הם התקשו להתקבל למשרדי עורכי הדין המובילים במנהטן. אלו התנהלו כמו מועדוני חברים אקסקלוסיביים לצאצאי המפליגים במייפלאוור. יהודים הם אולי לבנים, אבל בטח שאינם אנגלו-סקסים ופרוטסטנטים, ומשום כך לפני חצי מאה לא זכו לבוא בשערי משרדים שכאלה.

אותם משרדים שנבנו על טהרת הוואספים עשו כסף גדול מטיפול בדיני תאגידים. עם זאת, נאמנים לקוד אידיאולוגי פנימי - המקבילה המודרנית של האיסור על הלוואה בריבית אצל נוצרים בימי הביניים - הם סירבו לעסוק בתחומים "מלוכלכים" כמו השתלטות עוינת. עורכי הדין היהודים נכנסו לוואקום בחוסר ברירה, ושנים לאחר מכן, כשרכישות ומיזוגים הפכו לפרקטיקה נפוצה בוול סטריט, הם היו אלה שלקחו את כל הקופה.

מסיפורם של פלום וביקל, כפי שמנתח אותו גלדוול, אי אפשר ללמוד הכול על הצלחתם של יהודים בארצות הברית, אולם הוא מאיר יתרון יחסי שעמד לזכות יהודים מקדמת דנא. האנטישמיות כלפיהם אמנם מנעה מהם לעלות על המסלולים המקובלים של האליטה המקומית, אולם דווקא אותן הגבלות אפשרו להם להשתלט על תחומי עיסוק שלמים באופן בלעדי ולהצטיין בהם.

בנוסף, היהדות היא דת המילה הכתובה, השקדנות, הפלפול והחידוד. לכן, אין פלא שבני קבוצה שמייחסים חשיבות עליונה ליכולות הללו יוציאו מתוכם גם אנשים שיפגינו חשיבה מבריקה שחורגת מלימוד התלמוד. לראיה, הכימאי וההיסטוריון ג'ורג' סרנטון, שנחשב למי שייסד את דיסציפלינת ההיסטוריה של המדע, מצא שבין השנים 1150 ל-1300, היוו היהודים לא פחות מ-15% מכל 626 המדענים הידועים בעולם.

הפסיכולוג האבולוציוני ניקולס האמפרי מהלונדון סקול אוף אקונומיקס אומר ל-G כי "אנחנו יודעים שבמבחני איי-קיו יהודים מקבלים תוצאות שגבוהות בכ-10% מהתוצאות של לבנים לא יהודים בחברות שבהן הם חיים".

האמפרי מסביר כי יש חוקרים שחושבים שיש לכך הסבר גנטי, "כמו סטיבן פינקר מהארוורד הסבור שמשום שהתרבות היהודית מעודדת ומרוממת את הלמידה ומטילה סנקציות שעשויות לבוא לידי ביטוי בחוסר יכולת להשיג שידוך לתלמידים גרועים, התרחש בתוך העם היהודי תהליך ברירה טבעית. הפרטים האינטליגנטיים בחברה זכו ליתרון משמעותי בתוכה ולכן התרבו יותר וגרמו לשינוי המאגר הגנטי של העם היהודי. אני, לעומת זאת, פחות מתעניין בגנטיקה ויותר בהסברים סביבתיים ואני סבור שתחושת הייחוד הזו אצל יהודים שמבוססת על הגדרתם העצמית כעם הנבחר היא זו שאחראית על ההישגים יוצאי הדופן".

האסיאתים שהגיעו לארצות הברית הגיעו מצוידים בערכים משלהם, ייחודיים לא פחות מאלה שהביאו עמם היהודים. ראשית, בניגוד למבנה החברתי המערבי שמקדש את האינדיבידואל, מעביר כוח לילדים ומפקיע אותו מידי ההורים, במזרח ההורה הוא השליט הלא מעורער של הבית. שנית, האסיאתים מביאים איתם מארצותיהם מסורת ארוכת שנים של הצטיינות במקצועות ריאליים.

"ההורים האסיאתים מציבים גבולות מאוד ברורים", מסבירה קיסר, "האם מקונטיקט שהתפרסמה בספר שכתבה ("אימא נמרה" מאת איימי צ'ואה) ושעשה בזמנו הרבה מאוד רעש, סיפרה בו שהיא לא מרשה לילדות שלה לשחק עם חברים; שהן חייבות להצטיין בכל מקצוע, אבל שלא אכפת לה אם הן לא יהיו במקום הראשון בהתעמלות ובדרמה. זו בעיניי גישה מוגזמת, אבל אנחנו רואים בה כמה ערכי יסוד אוניברסליים: כוח רצון, חריצות, התמדה ואחריות אישית. חשוב מאוד להקנות את זה לילדים. כשאני חושבת על הערכים הללו, אני בעצם חוזרת למשלי: 'לך אל הנמלה עצל ראה דרכיה וחכם'. מוכרחים להבין שבעידן הגלובלי חייבים להתמודד עם מהגרים מכל העולם, אפילו אובמה אמר לפני כמה שבועות לנוער האמריקאי להפסיק לראות כל הזמן תוכניות ריאליטי כי במקביל בני הנוער בהודו לא מתבטלים".

בפרק אחר ב"מצוינים" שעוסק בהצטיינות היתר של אסיאתים במקצועות הריאליים, גלדוול מנסה להסביר את התופעה באמצעות בחינת מורשת גידולי האורז שמתקיימת במזרח הרחוק זה אלפי שנים, וכן באמצעות מבנה השפות המקומיות שמקל על ילדים להבין את רעיון המספרים. הקפדנות, השקדנות והחריצות שמאפיינות את מגדל האורז שתלוי בו תלות מוחלטת, בתוספת הגישה הטבעית למספרים, יוצרים זה דורות אנשים נחושים להפליא שמצטיינים במיוחד במתמטיקה. הגירתן של קבוצות האוכלוסייה השאפתניות ביותר באותן ארצות אל ארצות הברית, פשוט מביאה את המורשת הזו אל מעבר לים.

היהודים מאורגנים יותר

מה אומרים כל הנתונים הללו לגבי כוחם התרבותי, הכלכלי והפוליטי של יהודי ארצות הברית, וכתוצאה מכך על הקשר של ישראל לוושינגטון? ראשית, מסבירה קיסר, יש להבין שעל יהדות ארצות הברית עוברים בעשורים האחרונים שינויים דמוגרפיים משמעותיים כמו העלייה הניכרת במספר החרדים. "רק ביוני האחרון", היא מספרת, "התפרסם מחקר על האוכלוסייה היהודית בניו יורק רבתי והתברר שבעוד שלפני עשר שנים החזיקו 30% מהיהודים הבוגרים בתואר שני או שלישי. יש כאלו שטוענים שיהודים הולכים היום למקצועות שלאו דווקא מצדיקים את ההשקעה שבדוקטורט, אבל זה לא רק זה. ישנם שינויים מבניים של האוכלוסייה ובעיקר זה מראה לנו בבירור שהעלייה בשיעור החרדים הורידה את רמת ההשכלה".

קיסר מסבירה גם שייתכן שדווקא ההצלחה הפנומנלית של היהודים בדורות הקודמים נמצאת כעת בעוכרי הקהילה: "ליהודים יש הרגשה שהם הגיעו לרמה כלכלית יחסית גבוהה ומבחינת רמות ההכנסה הם באמת עדיין בטופ. אז הם אומרים לעצמם שהם בורגנים וזה עושה אותם שאננים ודשנים וגורם להם להרגיש שהם לא צריכים להתאמץ יותר מדי. את הצעירים יותר הביאו לרמה שהם לא צריכים להתאמץ כמו ההורים שלהם".

נושא נוסף שקיסר מציפה הוא הכרסום המתמשך בזרם המרכזי של יהדות ארצות הברית, שלדבריה משפיע גם הוא על אתוס ההצטיינות בתחום האקדמי. בעוד החרדים מתרבים בצד אחד, הופכים יותר ויותר יהודים מסורתיים לרפורמים, שמרחיקים את עצמם מאתוס השקדנות היהודי הקלאסי. הירידה במספר היהודים הקונסרבטיבים מספקת הצצה לעוד יתרון יהודי שמתפוגג לדעת קיסר. במשך שלושת הדורות האחרונים, היא מסבירה, העבירו הקונסרבטיבים את בניהם ואת בנותיהם טקסי בר מצווה ובת מצווה שהטמיעו בהם ערכים של עבודה קשה ושקדנות יוצאת דופן, שלדעתה הכינו אותם לחיים אקדמיים מוצלחים במיוחד. "הילדים האלה הם פישרים קטנים בני 12 ו-13 והם קוראים בתורה. זה אומר שהם צריכים ללמוד בשפה זרה להם, לנתח טקסט ולפרש את פרשת השבוע. מעמידים אותם במבחן על הבמה, דורשים מהם להיות מנהיגים קטנים של הקהילה ומאצילים עליהם תפקידים שמצפים להם ממבוגרים. זה תהליך ארוך שמתחילים מכיתה נמוכה בבית ספר לעברית, והתהליך הזה דורש מחויבות של כל המשפחה". המסורת הזו, כאמור, מתמוססת בעשורים האחרונים באיטיות.

- אז בעצם היהודים שבעים מדי?

"ועוד איך. אני חושבת שהם צריכים לעשות חשבון נפש. תראה, יש תהליך של חילון מצד אחד ושל התחרדות מהצד השני. ההשקעה צריכה להיות בחינוך יהודי חילוני. להכיר את התרבות, את המסורת ואת ההיסטוריה. צריך לשים דגש על זה. הפתרון בטח אינו בטיפוח ישיבות".

למרות הנתונים המדאיגים, היחלשות אפשרית במעמדם המוביל של היהודים בארצות הברית עודנה רחוקה שנות דור לכל הפחות. ראשית, אומרת קיסר, שיעור היהודים המעורבים פוליטית גבוה מאוד. "בספר האחרון שלי ושל קוסמין, Religion in a Free Market, אנחנו מראים ששיעור היהודים שנרשמים כדי להצביע עומד על 85% ונמוך רק ב-3% משיעור הנוצרים המרכזיים שעושים זאת, שהם נצר לאבות המייסדים של ארצות הברית. בקרב בני הדתות המזרחיות, לשם השוואה, עומד שיעור זה על 54% בלבד. "שנית, יהודים פעילים מאוד מבחינה פוליטית. בעיר שלנו, למשל, ישנם יותר אסיאתים מיהודים, אבל אין נוכחות אסיאתית במועצת העיר".

פרופ' אילן טרואן, שהקים את הקתדרה ללימודי מדינת ישראל ומנהל את המרכז הגניאולוגי באוניברסיטת ברנדייס שבאזור בוסטון, מסכים. "אין שמץ של ספק שהכוח האסיאתי עולה, אבל הם אינם מהווים גוש אחד", הוא אומר ל-G. "יש עדיין השפעה גדולה ליהודים כי הם נתפסים כגוש. קשה אמנם להאמין שההשפעה היהודית בארצות הברית תישאר באותה רמה שהיא היום או כשהיא הגיעה לשיאה לפני כעשר שנים, אבל זה לא אומר שנהיה בלי השפעה".

- ומה לגבי הקשר של היהודים לישראל?

"יש ויכוח אדיר לגבי השאלה הזו. הנתונים של הדמוגרף לאונרד סאקס, שהוא הסמכות לעניין, מראים שבשנות ה-20 לחייו של היהודי, המעורבות בחיי הקהילה פחותה יותר, אבל כשהיהודי מתבגר ומעורה בחיי הקהילה, גם הקרבה למדינת ישראל עולה. אם בודקים גיל מסוים, זה עשוי להיות מבלבל. מאמר שנכתב לאחרונה מראה מספרים של תרומות לישראל בעשרים השנים האחרונות ומה שרואים זה שהמספרים רק גדלים יותר בניגוד למה שבדרך כלל חושבים. מה שהשתנה זה שהיום פשוט לא מעבירים את הכספים לאפיקים כמו קרן קיימת אלא לכל מיני פעילויות".

כספי יקטרג, זהר יסנגר, דורנר תשפוט

פורום הפיס לחינוך, כנס החינוך הגדול בישראל, יתקיים השנה ב-22 באוגוסט במדיטק שבחולון בהשקעה של 1.5 מיליון שקלים. מטרת הכנס, שזוהי שנתו השישית, היא להפגיש בין אנשי חינוך לבין בכירי המשק, המדיניות הציבורית, המשפט, האקדמיה, התקשורת והתרבות בישראל. השנה הוא יעסוק בסוגיות כמו איכות ההוראה בישראל, מניעת אלימות בקרב בני נוער, תזונה וחינוך וכן במגמות טכנולוגיות עתידניות בתחום החינוך.

בין המשתתפים בפורום השנה יהיו נשיא המדינה שמעון פרס, יו"ר הכנסת רובי ריבלין, שר החינוך גדעון סער, ראש אכ"א אורנה ברביבאי, יו"ר מפעל הפיס עוזי דיין, יו"ר מרכז השלטון המקומי שלמה בוחבוט, ראש עיריית חולון מוטי ששון, מפכ"ל המשטרה יוחנן דנינו, מנכ"לית הרשות השנייה בפועל אילת מצגר, יו"ר ארגון המורים רן ארז, הסופר יורם קניוק ועוד.

גולת הכותרת של הכנס השנה צפויה להיות המשפט הפומבי שייערך למערכת החינוך, שיציג ניתוח משפטי וביקורתי. השופטת בדימוס דליה דורנר תשפוט, את התביעה ינהל עו"ד רם כספי ואת ההגנה ינהל עו"ד אלי זהר. עדי התביעה יהיו שר החינוך לשעבר יוסי שריד והשחקנית גילה אלמגור. לטובת ההגנה יעידו יו"ר הות"ת פרופ' מנואל טרכטנברג ומנכ"ל משרד החינוך לשעבר ד"ר שמשון שושני. ככל הידוע לא צפויה בבית המשפט הופעת אורח של שר החינוך הנוכחי.