אפילו בסטנדרטים רווי הדרמה של עולם העסקים הישראלי הסיפור הבא יוצא דופן. יש בו חברה גדולה ומובילה בתחומה; יש בו טעות שהתרחשה - או בהגדרה רכה ומקלה הרבה יותר "ויכוח על פרשנות" - עם השפעות תיאורטיות גדולות על עובדים רבים במשק; יש בו ניסיון סחיטת מיליוני שקלים; ויש גם החלטה להימנע מדיווח לבורסה ומעדכון משקיעי החברה ולקוחותיה, כמו גם מהגשת תלונה במשטרה. כשמביאים בחשבון שהכול קרה בתחום האפרורי להפליא של ניהול שכר, הדרמה רק מתעצמת.
החברה שבה מדובר היא מלם שכר מקבוצת מלם, שבתחילת מאי 2011, נשברה באחת השגרה החדגונית שאופפת אותה. זה קרה כשגורם אלמוני יצר קשר עם הנהלת החברה והודיע שמצא כי עובדים ברשויות מקומיות מסוימות, שבהן טיפלה החברה, לא קיבלו את כל תוספת היוקר שהיו אמורים לקבל לפני יותר מעשור. מי היה האלמוני? גורמים בכירים ביותר במלם תים הסכימו לומר ל-G כי "מדובר באנשים מוזרים שלא ראינו מעולם קודם לכן, ושהציגו את עצמם כאילו יש להם מידע בדוק".
מוזרים או לא, לאלמוני הייתה דרישה מאוד קונקרטית: שלמו חמישה מיליון שקלים או שהמידע יועבר לגורמים הרלבנטיים, דבר שעלול לגרום נזק אדיר לחברה. הדרישה הזאת עוררה מהומה לא קטנה במלם תים. בכירי החברה התייחסו לדברים בדיונים פנימיים בנחרצות רבה ותוך שימוש בהגדרות כמו "ניסיון סחיטה" ו"דרישת שוחד", אבל בניגוד למה שניתן היה לצפות, הנחרצות לא היתרגמה לא לתלונה במשטרה, לא לדיווח לבורסה ולא לעדכון הרשויות המקומיות. אגב, גורם אחד כן קיבל דיווח: חברת הביטוח של הקבוצה.
במושגים ישראלים, צריך להבהיר, מלם תים היא קבוצת ענק שעיקר עיסוקה מתן שירותי IT באמצעות כ-3,400 עובדיה. מלם שכר, שתפקדה עד 2010 כאגף בתוך מלם מערכות ומאז מתפקדת כחברה עצמאית תחת ניהולו של המנכ"ל אורי צלאח, היא אחת החברות החשובות בקבוצה והיא עוסקת במתן שירותים בתחום משאבי האנוש - מניהול שכר ונוכחות ועד לחיסכון פנסיוני. עובדים רבים מכירים מן הסתם את שם החברה מהלוגו הקטן שמודפס על התלושים שהם מקבלים מדי חודש; ולא מדובר במעט עובדים. מלם שכר היא החברה הגדולה בתחום עם לא פחות מ-800 אלף עובדים, שלהם היא מנפיקה תלושים ובהם עובדי בזק, בנק הפועלים, מגדל, משרדי ממשלה שונים ועוד.
- איפה הייתה הבקרה?
כדי להבין את הרקע לסיפור, צריך לחזור אחורה כמעט 12 שנים. ב-31 בינואר 2001, במקביל להחרפת האינתיפאדה, וכשבוע לפני הבחירות האישיות לראשות הממשלה בין אריק שרון לאהוד ברק, הגיעו שר האוצר דאז, אברהם בייגה שוחט ויו"ר ההסתדרות דאז, עמיר פרץ להסכמה על עקרונות הסכם תוספת יוקר. ההסכם התייחס לשנים 2000-1999 ובמסגרתו נקבע כי עובדי המגזר הציבורי יקבלו תוספת שכר של 3.6% וכן מענק חד פעמי של 1,250 שקלים. ההסכם הוגדר כהסכם ביניים שאחריו יימשך המשא ומתן, והביקורת הציבורית גרסה כי נחתם בלחץ הבחירות המתקרבות.
העובדה כי מדובר היה בסיכום ביניים לא הייתה העובדה המבלבלת היחידה באפיזודה הזאת. יו"ר מרכז השלטון המקומי, עדי אלדר, הודיע עוד באותו היום כי לא יחתום על ההסכם. אלדר הסביר כי לאור מצבן הקשה של הרשויות, ובהיעדר שיפוי ממשלתי, לא יוכלו הרשויות לשלם את תוספת השכר מתקציבן. בין הצדדים נפתח משא ומתן, שהסתיים זמן קצר לאחר הקמת הממשלה החדשה בראשות שרון. שלושת הערים הגדולות - ירושלים, תל אביב וחיפה, דווקא כן חתמו מיד על הסכם.
הסעיף הרלבנטי בהסכם הנוגע לשאלה על מה תשולם התוספת חד משמעי בניסוחו: "בסיס השכר לעניין הינו: שכר משולב, תוספת ותק וכל תוספת יוקר המשולמת עד מועד תשלום התוספת כמפורט לעיל. כל תוספות השכר, ותוספות לשכר (אחוזיות ושקליות) מובאות לחשבון לעניין חישוב ערך שעה". בהמשך מופיעות ארבע הסתייגויות ביחס לסעיפים בשכר שעליהם לא תחול תוספת היוקר.
אפשר להמר במידה רבה של ביטחון שבעשר השנים שלאחר החתימה, ועד לאותה הפנייה למלם שכר, איש לא הרהר בהסכם הזה. בכל מקרה, בעקבות הפנייה נערכו במלם בדיקות שהעלו כי תוספת השכר חושבה באופן לא אחיד לעובדי הרשויות; בחלק מהרשויות שולמה התוספת על שכר הבסיס כולו. ברשויות אחרות שולמה התוספת רק על חלק מהבסיס. מבלי להיכנס לפרטים מייגעים, הרכיב שעליו לא שולמה התוספת יכול להגיע במקרים מסוימים אפילו עד ל-22% משכר הבסיס של העובד. ההפרש המדובר הוא לכל היותר כמה עשרות שקלים לחודש לעובד, אולם בחישוב של 12 שנים לאחור, ריביות והצמדה, מדובר באלפי שקלים שמגיעים לכל עובד כזה. אם מביאים בחשבון שמדובר לכל הפחות בכמה אלפי עובדים, הסכום הכולל אסטרונומי.
אחת השאלות המתבקשות היא איך יכול להיות שאף אחד לא שם לב.*לאיפה נעלמה הבקרה של המעסיקים, של ההסתדרות, של נציגי הוועדים בכל רשות ורשות וכמובן של מקבלי השכר עצמם. התשובה ככל הנראה טמונה במורכבותה של מערכת השכר הציבורית - מהעובדה כי כמה גופים מעבדים את התלושים דרך תלושי המשכורות, שכוללים במקרים מסוימים גם מאות "שורות", קודים וסמלים. בכזאת סיטואציה הפרש של כמה עשרות שקלים, בוודאי בתוספת ששולמה רטרואקטיבית לכמה חודשים, ושלצידה מענק חד פעמי, יכול ללכת לאיבוד.
גורמים במלם טוענים בתוקף כי החברה לא אחראית לתשלום השונה בין עובדי הרשויות. אחת ההתייחסויות המרכזיות בחברה גרסה כי תלושי השכר, על כל המידע שהם כוללים, מתבססים על דיווחי הלקוחות מקבלי השירות. ובמילים אחרות, מלם שילמה את תוספת היוקר בהתאם להוראות של הרשות. "הלקוח", אומר הבכיר בחברה, "נתן הוראה לשלם בדרך מסוימת, וכך עשינו. אם הייתה לו טעות, הרי שלפי ההסכמים בינינו זו אחריותו לבדוק, לעדכן ולתקן - אנחנו בסך הכול טכנאים שלו. כל החמאה במקרה הזה נמצאת על הראש של הרשויות".
גזבר ברשות מקומית, שעובד עם חברת שכר אחרת, רחוק מלהיות תמים דעים עם ההערכה הזאת. בשיחה עם G, הסביר הגזבר שגם חברות השכר מקבלות את "חוזרי השכר" המועברים ממשרדי הממשלה הרלבנטיים לאחר שנחתם הסכם תוספת יוקר, וגם להן יש פרשנות שמשפיעה על היישום. לפני שהעניין ייבדק ביסודיות, הוסיף הגזבר, לא הייתי ממהר וקובע שהתקלה הייתה ברשויות. אולי, הוא אומר, היה זה חישוב שחברת השכר הציעה והרשויות רק אישרו? ובמקרה כזה, של מי האחריות?
- למה לא היה דיווח?
כך או אחרת, בעקבות קבלת דרישת התשלום פנה המנכ"ל צלאח לקבלת ייעוץ משפטי בשאלת קיום משא ומתן עם אותו גורם עלום. היועץ המשפטי של החברה, עו"ד רובי בכר, היה חד-משמעי והמליץ נגד, בטענה שהפנייה הראשונית יכולה להגיע לכדי עבירה פלילית של איום וסחיטה. המידע הזה הועבר ליו"ר מלם תים, באותה תקופה שלמה אייזנברג (כיום מנהל עסקים ראשי ודירקטור בקבוצה). בכיר במלם תים טען בשיחה עם G כי בזאת גם הסתיימה הפרשה מבחינתם. מלם תים, לפי הבכיר, לא שילמה והגורם המאיים נעלם. מדוע אם כך העדיפו לשמור את המידע בסוד ולא לחלוק אותו עם ציבור המשקיעים ועם הרשויות המקומיות? כאן התשובות מתחמקות יותר. "זה היה כמו ג'וק על היד, העפנו אותו ושכחנו מזה", מנפנף הבכיר את השאלה בחוסר נוחות.
ובכל זאת נתעמק בסוגיית אי הדיווח. ככל הידוע, הפנייה הראשונית למלם שכר הייתה בעל-פה. זמן-מה אחריה הגיעו לחברה שני מכתבים מעורך דינו של הגורם האלמוני ובהם "הבהרה" כי אם לא תתקבל דרישת התשלום, יועבר המידע הלאה.
האם מלם תים, בהיותה חברה ציבורית (נסחרת לפי שווי של כ-90 מיליון שקלים), מחויבת לדווח לבורסה על מקרה כזה? ברשות ניירות ערך לא רצו להתייחס למקרה שאת פרטיו הם אינם מכירים. עם זאת, גורמים ברשות אמרו ל-G כי מה שצריך להנחות את החברה בשאלת הדיווח הוא מידת החשיפה שלה לסיכונים על רקע המידע שקיבלה. על החברה, אמרו ברשות, לבצע שקלול שיביא בחשבון את ההסתברות שהיא תגיע להליך משפטי בשל המידע, במיוחד אם להליך הזה עלולות להיות תוצאות משמעותיות. אם זהו המקרה, אומרים הגורמים, על החברה לדווח. מעבר לכך, הם מוסיפים, אם ישנם היבטים חשבונאים למידע החדש, ודאי שיש לדווח.
הבכיר במלם חולק על הפרשנות הזאת. לגרסתו, הקבוצה לא הייתה מחויבת בדיווח וממילא אין לה אחריות משפטית; אם יתברר כי הייתה זו תקלה, האחריות, הוא שוב טוען, מוטלת על הרשויות המקומיות. אפשר לקבל את הדברים, אפשר שלא - וסביר שברשויות המקומיות יהיו מי שיקראו ויגחכו - אבל נדמה שרמז בדוחות מלם תים בכל זאת נמצא. בעמוד 74 לדוח השנתי של 2011 מופיעה הכותרת הבאה: "נזקים אצל לקוחות הנובעים מפעילות הקבוצה". תחתיה הציטוט הבא: "נזק אצל לקוח שנוצר ממתן שירות/מוצר על-ידי החברה שלא ניתן לתקנו עלול לגרור תביעת נזיקין. להקטנת הסיכון, הקבוצה דואגת לקיום כיסוי ביטוחי לפעולותיה. יחד עם זאת אין ביטחון כי התביעה לא תהיה גבוהה מסכום הביטוח שהעמידה החברה כאמור, או כי תהיה טענה לאי תחולת הכיסוי הביטוחי מסיבה אחרת. לפרטים אודות הביטוחים שמחזיקה החברה, ראו סעיף 18 לעיל". רמז לפרשה או ניסוח סטנדרטי? למלם תים הפתרונים.
מה לגבי אי הפנייה למשטרה? גורם בכיר במלם מודה כי אכן הייתה התלבטות לא פשוטה, אולם בסופו של דבר הוחלט נגד. למה? שוב הגורם הופך למעורפל. רוח דבריו גורסת שכיוון שהחברה הגיעה למסקנה שאין לה אחריות, וכיוון שלא שמעה שוב מהגורמים האלמונים שניסו לסחוט אותה, לא הייתה לה כל מוטיבציה להגיש תלונה.
ממלם שכר נמסרה התגובה הבאה: אכן התקבלה אלינו פנייה בעניין הנ"ל מגורם מפוקפק. החברה לא ראתה ואינה רואה גם כיום כל צורך לנקוט בפעולה כלשהי. לעניין הפרשנות, הבנו מחלק מהרשויות שיש להן בעניין הזה משנה סדורה, שלא ידועה לנו".
G שאל האם נבדקה האפשרות כי התקלה התרחשה גם במגזרים אחרים ולא רק ברשויות המקומיות. "ביחס ללקוחות אחרים, אין לנו כל בסיס לחשש ולכן לא נעשה דבר" הגיבה מלם.
"עדיף לא לדעת"
במהלך העבודה על התחקיר פנה G לכ-22 רשויות מקומיות וועדי עובדים מתוך כ-251 הרשויות בישראל, בניסיון להבין ביתר דיוק באיזה סכומים מדובר, אולם תשובה חד משמעית לא הושגה. רוב הרשויות שאליהן פנה G מיאנו לשתף פעולה. גורם משפטי שמכיר את הנושא מקרוב הסביר: "אם יסתבר שהייתה תקלה - ולא משנה של מי - הרשות תהיה חשופה לתביעות בהיקפים אדירים. בכזה מצב עדיף לה לא לדעת". לעומת הרשויות, ועדי העובדים הסכימו לבדוק את הנושא, אך בשל התקופה הארוכה שחלפה, מורכבות החישוב והצורך בבסיסי מידע היסטוריים, לא הצליחו לרדת לשורש העניין.
ולנו לא נותר אלא לסיים בהמלצה: אם אתם עובדי המגזר הציבורי כדאי שתבדקו את התלושים של 2001. מי יודע, אולי מחכה לכם הפתעה.
לתשומת לבכם: מערכת גלובס חותרת לשיח מגוון, ענייני ומכבד בהתאם ל
קוד האתי
המופיע
בדו"ח האמון
לפיו אנו פועלים. ביטויי אלימות, גזענות, הסתה או כל שיח בלתי הולם אחר מסוננים בצורה
אוטומטית ולא יפורסמו באתר.
כתבות
ני"ע
