משבר IDB מזווית שונה: על פשעי הרגולציה כולנו נשלם

לקראת פירוק IDB: כסף זול הוא כמו סם - ממכר וקשה להיגמל ממנו ■ הבעיה היא לא רק עם סוחרי הסמים והמשתמשים, אלא בעיקר ברשות למלחמה בסמים - וכאן ועדת בכר פישלה בגדול ■ טור סופ"ש - אלי ציפורי, סגן עורך "גלובס"

1. קצת פרופורציות: עלייתו ונפילתו של נוחי דנקנר זה סיפור עסקי ואישי מרתק, אבל יש לו השפעה משקית די שולית. בהיבט האישי, דנקנר נהנה מהמון מזל ועיתוי טוב ברכישת השליטה באי.די.בי ובסיבוב הראשון והמתגמל שלו בקרדיט סוויס. כל מנהל, כמו כולנו, מקבל במהלך הקריירה שלו החלטות טובות והחלטות גרועות - הוא לא יכול להיות צודק ב-100% מההחלטות.

אבל מנהל טוב לעולם לא יניח לעקשנות שלו, להיבריס, לביטחון העצמי, לחוסר ההקשבה ולאי-היכולת לספוג ביקורת - להרוס אותו ולספק תחמושת לכל אלו שהיו שמחים לראות אותו נופל. כשאתה נמצא שם למעלה, החמצן דליל וייצר ההרס העצמי וההרפתקנות משתלט. זה כמו להיות בתוך בועה: אתה לא מסוגל להבחין בה כל עוד אתה נמצא בתוכה.

בהיבט המשקי לנפילת אי.די.בי אין משמעות כה רבה, כפי שמייחסים לה. הפסדי האשראי בבנקים כבר הופרשו; הפסדי האג"ח, ברובם, כבר קובעו ומגולמים מזמן בתשואות כפי שנרשמו ונשלחו לחוסכים. בין אם דנקנר יישאר על הגה הפיקוד ובין אם בעלי החוב של אי.די.בי ייקחו את השליטה לידיהם - אי.די.בי צריכה להתפרק. בלאו הכי לא נשאר בה מי יודע מה: כלל ביטוח, שופרסל וסלקום - אלו שלוש הבולטות - ועוד אחזקת מיעוט במכתשים-אגן. בשני המקרים, יהיה מי שיהיה על הגה הפיקוד, הוא מקבל אופציה על הסבלנות. סבלנות שהמניות יתרוממו במהלך השנה-שנתיים-שלוש הקרובות. כי למכור עכשיו, כשהכרישים מריחים דם, כשהמניות בדיכאון, זה לא רעיון כזה טוב, ובוודאי לא ישרת את המטרה: להחזיר כמה שיותר חובות.

המפה המשקית לא תשתנה מקצה לקצה: במקרה הטוב, לשופרסל, סלקום וכלל ביטוח (ממילא דנקנר היה צריך להיפטר ממנה), יימצאו בעלים חדשים, בין אם בעל שליטה חדש (קרן זרה שתגיע לעשות סיבוב פטור ממס) או שהמניות יפוזרו בין בעלי החוב. זהות בעלי השליטה לא תשנה במאום את המפה התחרותית ולא תתרום דבר לצרכן.

ברמה האישית, דנקנר ישלם את מחיר ההרס העצמי: במקרה שלו, הדרישה "להושיט את היד לכיסו הפרטי" לא רלוונטית, כי בכיס הפרטי לא נשאר הרבה, טיפה בים החובות, בין היתר חובות אישיים (ויש שיגידו: הלוואי עלינו טיפות כאלו). את הדיבידנדים שהוא שאב במרץ מאי.די.בי הוא החזיר כהשקעה בביצור שליטתו בקונצרן. הוא האמין אמונה שלמה באי.די.בי ובעצמו. הטרגדיה היא שעודף הביטחון העצמי יוביל אותו כעת לפירוק האימפריה שלו.

2. קראנו את התגובות של הגופים המוסדיים להתפתחויות באי.די.בי והתרגשנו עד דמעות. איך הם דואגים לנו! ואיך הם שומרים עלינו! ואיך הם מגוננים עלינו! אכן, אפשר לישון בשקט. מה נגיד, ליבם של המוסדיים יוצא אלינו, לציבור, שאת חסכונותיו הם מנהלים. כן, הם ייאבקו עד הגרוש האחרון, עד כלות הכוחות, רק כדי להחזיר את החובות של בעלי החברות.

הנה כמה מהתגובות מלאות העוז, הנחישות והלוחמנות: "אנו פועלים בדרך המיטבית ובכל הזירות במטרה למצות את זכויותינו ולהבטיח את טובת עמיתנו", "ננקוט כל צעד למקסום זכויות עמיתינו...", "טובת העמיתים היא בראש סדר העדיפויות... ", אנחנו פועלים למקסום זכויות מבוטחי ועמיתי החברה", "ננקוט צעדים נדרשים במטרה להגן על זכויות עמיתינו...".

שמתם לב איזו מילה פופולרית בתגובות? "עמיתים", הציבור הוא ה"עמית" שלהם, הסחבק שלהם, ידיד נפש. היעלה על הדעת שאנחנו נפעל נגד עמיתינו? ובכן, התשובה לכך, למצער, היא חיובית. מי בדיוק דחף את המיליארדים, את הכסף הזול, את הכסף בלי ביטחונות ושעבודים ראויים, על התאגידים, גדולים ככקטנים? מי בדיוק הרעיף עליהם את אהבת הכסף קלי-הקלות? לאן בדיוק נעלמו אז כל הסיסמאות היפות על "טובת עמיתינו", "מקסום זכויות עמיתינו" ועוד מילים גבוהות-גבוהות אך ריקות מתוכן? הן נעלמו כלא היו בהילולה הגדולה של גופים מוסדיים שדחפו במרץ את הכסף הזול, של החברות שחשבו שהכסף ימשיך לזרום לעד ושל רגולציה מופקרת (ועדת בכר), שהייתה הגורם המשמעותי בניפוח שוק האג"ח הקונצרני ליותר מ-300 מיליארד שקל, תוך שנים בודדות.

ייתכן שאנחנו עושים השוואה קיצונית מדי, אבל כסף זול הוא כמו סם - הוא ממכר וקשה להיגמל ממנו. כל עוד הסם זורם, הבעיות נדחקות מתחת לשטיח. כשהחגיגה נגמרת, זה מסתיים בפיצוץ גדול. הבעיה היא לא רק עם סוחרי הסמים והמשתמשים, אלא בעיקר ברשות למלחמה בסמים - וכאן ועדת בכר פישלה בגדול.

לא די בתבערה שהציתה בשוק האג"ח הקונצרני - שאמנם התפתח עוד לפניה אבל הוועדה הייתה הגורם המשמעותי בגידולו הפרוע - אלא גם ברשימת הנזקים הנלווים שגרמה: היא הגבירה את הריכוזיות בשוק ההון, הפכה את כולו לשקשוקה של ניגודי עניינים בין לווים ומלווים והקפיצה את דמי הניהול בחיסכון ארוך הטווח לצרכנים. התופעות השליליות הללו, שתוארו פה שוב ושוב, יחד עם התוצאות העגומות שלהן, מחייבות ועדת חקירה, בדיקה או כל פורום אחר שינסה להסביר לציבור איך ועדה ששטפה לציבור את מוחו כאילו היא-היא המפץ הפיננסי הגדול בהיסטוריה - התרסקה במבחן המציאות.

הראשונים שצריכים לדרוש זאת הם דווקא חברי הוועדה והתקשורת המפרגנת שלהם, שמסרבים להתמודד עם העובדות ומשווקים במרץ סיפורי אלף לילה ולילה על נפלאות הוועדה ש"הצילה את המערכת הבנקאית והפיננסית מקריסה". אם הם משוכנעים ובטוחים שסיפורי המעשיות הללו נכונים ויצוקים מבטון, אז שיאפשרו לבדוק זאת ולהגיש דוח ציבורי. בואו לא נשלה את עצמנו, הם יודעים ומבינים את הנזק העצום שגרמו ולכן יעשו את הכול כדי להמשיך לאחז עיניים ולנסות לגנוב את דעתו של הציבור.

הכי קל ונוח ואף מוצדק להתנפל על הטייקונים, הכי קל ונוח ואף מוצדק להתנפל על הגופים המוסדיים, אבל הכי קשה זה לדרוש מרגולטורים, שיצרו את מגרש המשחקים הפרוע בשביל המוסדיים והטייקונים, הסברים, ושומו שמיים, גם אחריות. זה "היופי" של רגולציה עקומה: יש לה הסמכות להנהיג רפורמות ועוד רפורמות, חלקן מוצדקות וחלקן רק כדי לרצות את ההמון, אבל אין לה שום אחריות על מעשיה. המשחק שארגנה הרגולציה בשוק ההון יצא מכלל שליטה? אין בעיה, השחקנים הם האשמים, אף פעם לא אלו שבנו להם את המגרש ואפילו לא טרחו לשבת ביציע כדי לצפות בהפקרות ובהתפרעות. הם בדרך לעוד רפורמה או לג'וב הבא (קבלו את יוסי בכר, יו"ר דיסקונט).

רגולציה נמצאת ותימצא בכל מקום בעולם העסקים, וברובה מתוך כוונה טובה, אך בדרך כלל השאיפה האובססיבית שלה לתקן את העולם, לרצות עיתונאים צמאי דם ויהי מה ובכל מחיר, גורמת לעתים הרבה יותר נזק מתועלת לצרכנים.

3. מנהלי אי.די.בי, שמתמודדים כעת עם בעלי החוב של הקבוצה, די מסודרים בחשבון הבנק הפרטי שלהם (ראו טבלה). אי.די.בי, עוד בתקופת שליטת משפחת רקנאטי, תמיד התאפיינה ביותר מדי מטות וביותר מדי מנהלים, הרגל מגונה שדנקנר התעקש שלא להיפטר ממנו. יותר מדי מנהלים קיבלו יותר מדי כסף רק בשביל להגיד אמן על כל פעולה של הבוס ולחזק עוד יותר את הביטחון העצמי שלו.

עלויות השכר
 עלויות השכר

eli@globes.co.il