מרכזי מו"פ ינדדו מכאן

מתי ניתן לתבוע תמלוגים על המצאות שהעובד המציא במהלך עבודתו?

מתי ניתן לתבוע תמלוגים מהמעסיק? ד"ר נמרוד בייר עבד כאיש המדע הבכיר בחברת פלוראליטי במשך 25 שנה. עם פירוק החברה, ביקש ד"ר בייר היתר לתבוע מהחברה - באמצעות פנייה ל"הוועדה לענייני פיצויים ותמלוגים" - תמלוגים בעד המצאות שהמציא במהלך עבודתו.

בייר ביקש לפנות לוועדה, כי לפי חוק הפטנטים המצאות של עובד במסגרת שירותו ובתקופת שירותו (הקרויות "אמצאות שירות") הן בבעלות המעביד. אמנם בחוזה עבודה ניתן להסכים שהעובד זכאי לתמורה מסוימת בעד "אמצאות שירות", אולם באין הסכם כזה, סעיף 134 לחוק הפטנטים קובע כי התמורה תיקבע על-ידי הוועדה.

העניין הוא שבין ד"ר בייר לפלוראליטי היה כן הסכם ברור, שלפיו כל המצאה של בייר תהיה קניינה של החברה, והוא לא יהיה זכאי לכל תשלום, מעבר לסכומים שלהם הוא זכאי ממילא על-פי ההסכם.

לאור זאת, בית המשפט המחוזי קבע כי ההסכם שולל את זכותו של בייר לפנות לוועדה. בייר ערער לבית המשפט העליון, וזה סבר אחרת וקבע כי "זו אינה שאלה פשוטה".

אי-ודאות מסחרית

כדי להבין מדוע נחזור מעט בזמן. לפני כשנתיים וחצי התלבטה הוועדה, שדנה בעניין אחר שהונח בפניה, כיצד לפרש את הוראת חוק הפטנטים בעניין התמורה לעובד בגין המצאה.

הוועדה סברה כי ישנן שתי גישות אפשריות לגבי פועלו של סעיף 134: (1) הוועדה מוסמכת לדון רק במקרים שבהם אין הסכם בין העובד למעביד בעניין התמורה בגין אמצאות שירות; (2) הוועדה מוסמכת לדון ולפסוק תמורה גם במקרים שבהם קיים בין הצדדים הסכם ששולל את הזכות לפיצויים.

הגישה השנייה מותנית בכך שזכות העובד לתמורה היא "זכות קוגנטית המהווה חלק בלתי פרד ממשפט העבודה המגן", כך שלא ניתן לוותר עליה בחוזה (בדומה לשכר מינימום, לחופשה שנתית ולדמי מחלה).

אלא שבאותו עניין, הוועדה לא הכריעה בין הגישות. גם בפסק הדין בעניין ד"ר בייר, השופט צבי זילברטל החליט לא להכריע בהתלבטות.

עם זאת, הוא קבע כי העובדה שבהסכם בינו לחברה נשללה, לכאורה, זכות העובד לתמלוגים בגין אמצאת שירות, אינה בהכרח נועלת את הדלת בפניו לטעון בפני הוועדה לזכותו לתמלוגים. החלטתו אמנם לא שינתה את הדין, אולם היא הותירה וחידדה את אי-הוודאות המסחרית.

האם ראוי לאפשר ויתור על הזכות לפיצוי?

העמימות שהותיר בית המשפט העליון מקשה מאוד על מעסיקים בכל תחומי המחקר והפיתוח, לקבל החלטות מושכלות. חוסר ודאות חריף זה עלול להבריח תעשיות מו"פ מישראל. בחברות רבות מועסקים אנשי מו"פ שתפקידם הוא להמציא, ושכרם מתחשב בכך שהם מפתחים המצאות. עובדים אלה מוותרים במפורש, בהסכם, על הזכות לפיצוי. האם זה מספיק? האם ניתן עדיין לתבוע בוועדה פיצוי נוסף?

לשמחתנו, חברות ענק (בהן אינטל, מיקרוסופט וטבע) מעסיקות עובדים במרכזי מו"פ בישראל. אולם סימני השאלה צריכים להטריד הן את תעשיות ההיי-טק, התרופות, והביו-טכנולוגיה, והן את התעשיות הביטחוניות ואת המדינה בכובעה כמעסיק, שכן עובדי המדינה בתחומים שונים עוסקים גם בפיתוחים ובהמצאות.

פתרון שישים קץ להתלבטויות

עם כל הכבוד, הגישה שלפיה זכותו של העובד-הממציא לתמלוגים מהווה חלק מ"משפט העבודה המגן" אינה סבירה.

הזכויות ה"קוגנטיות" משקפות רף מינימלי ביחסי עובד-מעביד, והן נועדו להבטיח את כבודו החברתי ואת זכות העובד לקיום בכבוד. קשה לומר שזוהי ה"משפחה" המתאימה לקיטלוג של הזכות לתמורה בגין המצאות.

ואכן, גם הממשלה סבורה כי זו לא זכות "קוגנטית". בהצעת חוק שהוגשה לפני כשנתיים הוצע להבהיר כי ככלל, אם נחתם הסכם שלפיו העובד אינו זכאי להטבה תמורת אמצאות שירות, או נקבע כי יקבל הטבה בגובה מסוים - יחולו הוראות ההסכם.

קביעה כזו תסייע בסילוק אי-הוודאות המעיבה על הפעילות העסקית של תעשיית המו"פ.

הצעת החוק עברה בקריאה ראשונה, אך הדיונים בה בוועדת החוקה, חוק ומשפט של הכנסת אינם מתקדמים.

ראוי לשוב להצעת החוק ולקדם פתרון שישים קץ להתלבטויות ולאי-הוודאות. אחרת אנו עלולים להוסיף לתופעת "בריחת המוחות" המדאיגה כשלעצמה, גם ל"נדידה" של מרכזי מו"פ.

הכותב, שותף במשרד עורכי הדין ש. הורוביץ, מייצג חברות תעשייתיות אשר עובדיהם ממציאים המצאות, לרבות טבע.