"הקפיטליזם הופך את הגברים לאימפוטנטים"

"אני מתגעגעת לישראלים, אמריקאים הם פלסטיק" ■ "אין לי זמן לראות חברים. יש ימים שאני שוכחת לאכול או ללכת לשירותים" ■ "יש כוריאוגרף מדהים שניסיתי לקחת איתי הביתה, אבל הוא הומו" ■ מיטל דוהן בראיון ל"ליידי גלובס"

כבר כמה שנים שמיטל דוהן לא מקבלת החלטות בלי להתייעץ קודם עם המדריכה הרוחנית שלה. לאן לקחת את הקריירה, היכן לגור, ואיפה לשים את האנרגיה כדי ליצור את הדבר הגדול הבא.

"בהתחלה היא אמרה לי לעשות כל מיני דברים מוזרים. יש אנשים שהיא אמרה להם לשנות את כל המלתחה, לצייר ציור בצבעים חזקים. עשיתי מה שהמליצה, והקשר נותק. אבל ב-2007 חיפשתי פסיכולוגית, כי רציתי מערכת יחסים והרגשתי שמשהו חוסם אותי. התקשרתי אליה, ומאז אני איתה.

"אחרי שהשתתפתי ב'רוקדים עם כוכבים' התייעצתי איתה האם לחזור באופן קבוע לארץ, והיא אמרה באופן חד משמעי: 'לא, תישארי בארה"ב. מחכה לך שם קריירה בתחום המוזיקה'. לא הבנתי איך אני קשורה למוזיקה, הרי אני שחקנית. פעם שיחקתי קצת עם מוזיקה, עשיתי הופעה עם עברי לידר בשם 'אהבה וסקס בימים הנוראים', שרתי בפסקול של הסרט 'אל, על' של עמוס קולק ובהצגה 'החברות הכי טובות', אבל מעולם לא ראיתי את עצמי כזמרת.

"ישבתי בבית, הייתי מאוד מבולבלת, בכיתי המון, ובסוף החלטתי לזרום עם זה ולנסות. חזרתי ללוס אנג'לס, והתחלתי להפעיל חברים שיש להם קשרים בתעשיית המוזיקה. הצלחתי ליצור קשר עם כמה אנשים, וביניהם המפיק ChePope, שעבד עם לורן היל, ד"ר דריי ואמינם, והיום הוא המפיק המוזיקלי של קניה ווסט. חבר טוב שלי חיבר בינינו, ומאז חיי השתנו".

מהמפגש הזה נולד שיר שזכה למיליוני צפיות ביוטיוב, בשתי גרסאות. הווידיאו קליפ הראשון שלה, "יאמי בויז", עלה לרשת ביוני 2012, ורשם חצי מיליון צפיות ביוטיוב תוך ארבעה ימים, ו-1.1 מיליון צפיות בסך הכול. בגרסת הרמיקס, שזכתה לכמעט 2 מיליון צפיות, דוהן מופיעה בעירום מלא כמתאגרפת שבורחת מהזירה, כשרק כפפות אגרוף ורודות לגופה ומגפיים ורודים לרגליה, והיא חובטת בכל מי שעובר בדרכה. על הרמיקס הזה חתומה שורה ארוכה של מפיקים מוזיקליים, שהרזומה שלהם כולל עבודה עם ריהאנה, קייטי פרי, אלישיה קיז וליידי גאגא. בכך קיבלה דוהן את האישור הרשמי שהמדריכה הרוחנית שלה צדקה. היא הפכה לשם החם בתעשיית האלקטרו היפ הופ.

היא גם כבשה את משבצת הגיי אייקון העכשווית, מפלחי השוק הנחשקים בארה"ב, המהווים פלטפורמה מרכזית לפריצה, כמו שיודעות שר, בט מידלר וקייטי פרי. דוהן מנהלת לו"ז צפוף של הופעות במועדוני גייז מובילים בארה"ב ("קיבלתי מהם חיבוק חם"), ומוזמנת לפסטיבלים ברחבי העולם שבהם היא מופיעה בביגוד מינימלי, בדמות נועזת ופתיינית.

"לא לחכות שיגלו אותי"

לקבוע ראיון עם דוהן, 33, בימים אלה, זה עניין מסובך. קודם כל צריך לדבר עם איש יחסי הציבור בארץ, אחר כך לתאם עם האסיסטנט בלוס אנג'לס, שמכתב את האסיסטנט בניו יורק. אחרי שכבר נקבע מועד ההגעה שלה לניו יורק, הוא נדחה בכמה ימים בשל הופעה שנקבעה באטלנטיק סיטי. אלו הם חייה של כוכבת אלקטרו-דאנס, שמסומנת בארה"ב כדבר הבא.

הראיון נערך ב-12 בלילה שעון ניו יורק, אחרי ערב ארוך של צילומים. הנהג הצמוד והאסיסטנט הדאגן מסיעים אותנו לדירתה המרווחת שצופה לנהר ההדסון, בשכונת באטרי פארק היוקרתית שבמנהטן. יצירות אמנות גדולות מעטרות את קירות הבית: ציור של גויה שקיבלה מניסן נתיב, לצד עבודות של ג'ספר ג'ונס, יוקו אונו ועדנה דוהן.

"אני נהנית לתלות את הציורים של אימא שלי ליד יצירות מפורסמות, ואז כששואלים אותי מי היא, אני משוויצה בה", צוחקת דוהן.

היא למדה בבית הספר למשחק של ניסן נתיב, קטפה תפקידים בתיאטרון הקאמרי, בקולנוע ובטלוויזיה, אבל החליטה לעזוב הכול ולחתוך לארה"ב. בשמונה וחצי השנים שהיא שם, הספיקה להופיע בסדרה "העשב של השכן", להבליח בפרק של "הסופרנוס", להקים חברת הפקות, להפיק ולהופיע במחזה מצליח באוף ברודווי (שמועלה בימים אלה גם בלוס אנג'לס), ובשנה האחרונה היא מתברגת חזק בתעשיית המוזיקה. מה הדבר שמניע ודוחף כל כך חזק את הבחורה הקוקטית והאנרגטית שיושבת מולנו? את זה אנחנו מנסים לברר בשעת לילה מאוחרת, כשאור הירח מרצד מעל מימי ההדסון.

"הקריירה שלי לא מתוכננת, המוזיקה היא תוצאה ישירה מהשיחה עם המדריכה הרוחנית. כשפתחתי את החברה שלי, שנקראת 'אנשים אוהבים אנשים', המטרה הייתה לעשות דברים שאני אוהבת. עוד בניסן נתיב הפקתי לעצמי הצגות, כתבתי ספר ותסריט וגם ביימתי. המוטו שלי בחיים הוא לא לחכות שיגלו אותי, אלא לעשות, וגדלתי בידיעה שאני יכולה לעשות הכול".

"עצבות, בדידות ואושר"

עוד בתחילת הראיון דוהן מחבקת אותנו חזק, ונאנחת: "אני כל כך מתגעגעת לישראלים". אנחנו מתפלאים, הרי היא בדרך לפסגה, מגשימה חלומות שהתנפצו לרבים שניסו לפניה. "אני מתגעגעת לקשרים האמיתיים בין אנשים, לקריירה שלי בארץ, לעבוד בשפה שלי, לחיבור ולחיבוק מהעם, להרגשה שאני נוגעת באנשים. בישראלים יש משהו חם ואמיתי, והמפגש איתם מרגש אותי. אמריקאים הם פלסטיק.

"התקשורת בארץ התמקדה בפרובוקציות שהיו קשורות אליי, אבל האהבה שקיבלתי מהאנשים ברחוב מוכיחה לי שאנשים רואים את האיכויות שבי. אני שטותניקית, אוהבת לצחוק על עצמי ולעשות דמויות. כילדה הייתי מאוד רצינית, היו הרבה אמוציות שהייתי צריכה להתמודד איתן במשפחה, כי אני דור שני לניצולי שואה ממוצא צ'כי, פולני ואוסטרי. אני נושאת הרבה מטענים.

"בחרתי לחיות את חיי כמו פיה שרוצה לעשות קסמים, ובינתיים אני מצליחה. בדרך אני חשה עצבות, בדידות, אושר. מטען הרגשות גדול, לכן אני אמנית. אם לא הייתי דרמטית ומרגישה, לא הייתה לי יכולת לכתוב שירים ותסריטים".

רשימת הפרויקטים האחרונים שלה, מלבד שני הקליפים, כוללת את הסרט "מונוגמיה" זוכה פסטיבל טרייבקה, והשתתפות בסדרת האינטרנט משופעת הכוכבים של סוני, Woke Up Dead. בימים אלה היא עובדת על עיבוד לסרט של הצגת האוף ברודווי המצליחה "תפרים", שאותה הפיקה וגם שיחקה בה בתפקיד הראשי.

"מרשה לעצמי להישבר"

הגשמת החלומות, היא מודה, גובה ממנה מחיר יקר. "הרבה עצבים, המון אחריות. אני מגיעה היום לפרויקטים לא רק כשחקנית שבאה לעשות תפקיד והולכת הביתה, יש עליי אחריות של הפקה וצוותים שצריך לשלם להם. ההצלחה שלי ושל הפרויקטים תלויה רק בי. החיים שלי רוויים במתח, אין לי זמן לבלות ולראות חברים. יש ימים שאני שוכחת לאכול או ללכת לשירותים. יש ימים שאני מרגישה עבד, כמו שאמר אנדי וורהול - כולנו עבדים שכלואים בחיים של עצמנו. זה אורח חיים לחוץ, אני מחכה לערב שקט לבד בבית".

והנה אנחנו מגיעים למחיר הקריירה - הזוגיות. הפעם האחרונה שניהלה מערכת יחסים ארוכה ורצינית הייתה לפני שמונה שנים. "יכולתי להתחתן עם כסף ובחרתי שלא. אני מחפשת אדם שלא נכנס לפרטים הקטנים של החיים, לא מעביר ביקורת, אחד שיש לו תפיסה רחבה, אחד שחולם. אני מתחילה עם גברים, אין לי ברירה. אבל היום הגברים לא רוצים להיות גברים, הקפיטליזם לוחץ להם על המוח והופך אותם לאימפוטנטים. גבר צריך לדאוג לאישה שלידו, והאמריקאים לא כאלה. לא עוזרים עם מזוודה, לא פותחים דלת. הישראלים יותר ג'נטלמנים מהאמריקאים".

לדבריה אין לה זמן להרגיש בדידות, כי היא מוקפת בפמליה של מנהלים, עוזרים אישיים, מזכירות, צוותים מקצועיים וחברים שמלווים אותה בכל עיר שאליה היא מגיעה. "יש בחורים קבועים, שכשבא לי אני מרימה להם טלפון. אני מוקפת ברקדנים גאים, ואני להיט בקהילה. יש כוריאוגרף מדהים שניסיתי לקחת איתי הביתה, אבל מה לעשות, הוא הומו".

*** הכתבה המלאה - במגזין "ליידי גלובס" הנמכר גם בחנויות סטימצקי