כך גרשנו את נח מהארץ

א.

לפני כ-7 חודשים, ב-17 במארס, הדרמתי בשליחות G לערד להכין כתבה על בני הקהילה הדרום סודנית בעיר רגע לפני גירושם בחזרה לארצם הדוויה. ביקרתי שם אצל משפחת דה-בול. מייקל, אב המשפחה, אירח אותי בדירה הקטנה, החשוכה והטחובה. שלושה מארבעת ילדיו היו שם; מ*אם בן ה-5, שסבל מבעיות התפתחות, לא דיבר ובקושי הצליח לעמוד בלי ליפול; נוח בן ה-3, שסבל ממום בלבו והיה אחרי ניתוח, חרחר ובקושי הצליח לנשום; וסאנדיי בן השנתיים, שנראה דווקא בסדר. אשתו, ניאקור, לא הייתה בבית, היא נסעה לשוק בבאר שבע עם ניאן הקטן, בן החצי שנה.

היה זה אחד מהימים המדכדכים בחיי. "אילו הייתי צריך להמר מי מילדי משפחת דה-בול יצליח לשרוד בדרום סודן למעלה מחודש", כתבתי, "הכסף שלי הולך על סאנדיי".

אני זוכר את מייקל לוקח את נוח, מושיב אותו על ברכיו, מקנח לו את האף ושואל אותי: "אתה היית רוצה שהילד שלך ימות? אתה היית מסכים לקחת אותו למקום בלי אוכל, בלי בית, בלי בית חולים?", אני זוכר את עצמי לוחש "לא".

המשפחה גורשה. מדינת ישראל לא הסכימה להכיר בהם כחריגים למרות מחלתו של נוח. לפני משהו כמו חודש וחצי קיבלתי טלפון: ניאן הקטן מת ממלריה. השבוע, בחג שני של סוכות, קיבלתי עוד טלפון: נוח מת גם הוא. לבו הקטן לא הצליח לשרוד. סאנדיי נדבק במלריה ומאושפז בבית חולים. מאם בן ה-5 חולה גם הוא ומטופל בבית. כנראה כולירה, אבל מי יודע.

לקבור שני ילדים שלך בתוך חודש. אני אפילו לא יכול להתחיל לדמיין לעצמי את עוצמת הכאב.

ב.מדינת ישראל שלחה את הילדים האלה אל מותם. אתם ואני ואלי ישי. יכול להיות שצדקנו - דרום סודן מדינה עצמאית ואנחנו לא יכולים לקבל את כולם. יכול להיות שההחלטה להסיר את ההגנה הקבוצתית מהדרום סודנים ולשלוח אותם לארצם הייתה החלטה נכונה. אפשר להתווכח על זה. אפשר לטעון שחובתם של הדרום סודנים לחזור הביתה ולבנות את מדינתם החדשה. אחרי הכול, קיבלנו אותם, נתנו להם לחיות ולעבוד פה. אפשר לטעון, ובמידה רבה של צדק, שזכותה של ישראל לשמור על עצמה ולהגביל את ההגירה אליה. אני בכלל לא נכנס לוויכוח הזה.

אבל אי-אפשר להתווכח על זה שלשלוח ילד בן 3 שחולה במחלת לב למדינה שאין בה תרופות, בית חולים נורמלי, או אפילו מים זורמים באיכות מספקת - זה להרוג אותו. פשוט ככה. אי-אפשר להתווכח על זה שלהתעלם מהילד הזה, החולה, האחד והיחיד, שלא להכיר בו כחריג - זה פשע נוראי. על זה אי-אפשר להתווכח. אי-אפשר להתווכח שכשאתה לא רואה ילד חולה בן 3 כבן אדם - אתה בעצמך לא בן אדם.

אני קורא את תגובתה של רשות האוכלוסין וההגירה: "הרשות מאפשרת למשפחות עם מקרים חריגים להגיש בקשה לבחינת המשך שהותם בישראל. הבקשות נבחנות לגופו של עניין ובאופן פרטני", ואני לא מאמין לאף מילה שיוצאת מהפה של אף אחד מהדוברים שם. אני מעדיף את זה ככה, לא להאמין, כי האופציה השנייה גרועה בהרבה: מדינה שבוחנת לגופו של עניין ילד חולה בן 3 שקוראים לו נוח ומחליטה שזה בסדר גמור לשלוח אותו אל מותו. אני כבר מעדיף לדמיין פקידים אטומים ואדישים שלקחו את הטופס, זרקו אותו לפח או סתם הסבו ממנו את מבטם והלכו להכין לעצמם כוס תה, מאשר לדמיין שאני חי במדינה שיש בה פקידים שאשכרה קראו את הבקשה של מייקל דה-בול, עיינו בנתונים הרפואיים, שקלו, חשבו, דנו בכובד ראש, התייעצו, ולבסוף החליטו בקור רוח: מוות לנוח.

ואז, רק אז, הלכו להכין לעצמם כוס תה. בסוף יום העבודה חזרו הפקידים האלה הביתה וליטפו את ילדיהם. איך היה היום בעבודה, שאל או שאלה בן או בת הזוג. סתם, יום רגיל, ענו הפקידים, מה יש לארוחת הערב?

אני לא יכול לדמיין את זה ולא יכול להאמין בזה.

ג.מתישהו יאשימו הפקידים את השר הממונה עליהם, אלי ישי. כמה קל. הוא חרדי, הוא ספרדי, הוא יעשה הכול כדי לדחוק את דרעי ולהראות לאטיאס מי הבוס ויש שגם יגידו שהוא גזען. אבל דמו של נוח, ודמו של ניאן הקטן, גם על ידיהם שחתמו על הבקשה, לא רק על ידיו שהנחיתו את ההוראה. העיקר שהוא מדבר על "חמלה" (בהקשר של התקציב). הראש שלי מתפוצץ. אדוני, אין לך בכלל זכות לבטא את המילה הזו, אתה לא רשאי להוציא אותה מהפה שלך.

ואתם, פקידים יקרים: סרבו פקודה שדגל שחור מתנוסס מעליה. אין שום דבר וחצי דבר או מיליונית הדבר בין להגן על מדינת ישראל מפני הגירה בלתי חוקית לבין לשלוח ילד אל מקום שבו ימות.

ד.

יש פער עצום, כמעט בלתי נתפס, בין היכולת של המדינה להכליל לבין יכולתה לבודד. אני עוסק רבות בפער הזה, ועדיין לא מצליח להבין אותו עד הסוף, אף שהכול די פשוט וברור כשחושבים על זה. מדובר בפירמידה - בבסיסה הרחב ציבורים שלמים שמתגבשים לכדי עיסה (אנשים עניים, עובדי קבלן, מהגרים וכך הלאה); ככל שעולים למעלה יש פחות אנשים וקל יותר להבחין בפרצופיהם. בשפיץ עומדים להם בודדים.

על הבסיס עוברים בקומביין, על השפיץ בפינצטה. וכך, לדוגמה, כשיש מינוס בקופת המדינה אין בעיה להעלות לכולם מס טיפש ועיוור כמו מע"מ, שקוצר את כולם בלי להשקיע יותר מדי מחשבה, אבל ככל שעולים למעלה חושבים יותר: על העלאה מינימלית של מס החברות ישבו הרבה יותר זמן, אני מבטיח לכם, ועל הסדר החוב של יצחק תשובה דנו יותר משנה עד שבאה התספורת. אילו אתם או אני הייתם מבקשים למחוק שני שלישים מחוב ואת השליש הנותר לפרוס על-פני שבע שנים היה לוקח לכם משהו כמו מאית שנייה לקבל את הלאו.

אילו אתם הייתם נקלעים לחובות קטנים בהרבה, חשבונכם היה מוגבל, יציאתכם מהארץ הייתה נמנעת, היו גוזרים לכם את כרטיס האשראי וממררים את חייכם בכל דרך אפשרית. כשהוא לא יכול לשלם, מי שאוכל אותה זה אנחנו. לכל אחד מאיתנו עלתה ההרפתקה של תשובה משהו כמו אלפיים ומשהו שקלים, והוא קיבל פטור מתביעות עתידיות ומעמדו כמגייס הון לא נפגע כהוא זה.

כל-כך הרבה מילים כבר נכתבו על הסדר החוב הזה, וחוסר הצדק הבסיסי, ההגיוני, הטבעי, ממשיך לזעוק: לא! זה לא יכול להיות.

ובכל זאת. זה בדיוק מה שקורה.

למה הוא ככה ואני ההפך? למה, כי יש לו כסף? כן. עד כדי כך פשוט ואכזרי.

בחייו ובמותו של נוח דה-בול אני מהמר שלא הושקעו יותר מכמה דקות של חוסר שיקול דעת. הוא לא אחד ויחיד, הוא חלק מקבוצה. אבל כשאלי הורביץ ז"ל נפטר, נדרש מבקר המדינה לסוגיה. ואם תגידו לי איך אתה משווה בין השניים אומר לכם: בקלות. שניהם בני אדם.

ה.את הפירמידה הזו צריך להפוך על ראשה. הייתי רוצה לחיות בעולם שבו יושבים ודנים בכובד ראש בגורלו ובבריאותו של כל ילד באשר הוא, ומעניקים לו את כל תשומת הלב והטיפול שאפשר, ולטייקון שלא יכול לשלם את חובותיו מקדישים עשירית שנייה בדיוק כדי לומר לו, אדוני, שלם או שתתחפף. כי מי אתה - מהמר על כספיהם של אחרים. אתה לא ילד, אדוני; ילד זה עולם ומלואו, אתה סתם קומבינטור.

הייתי רוצה לחיות בעולם כזה, שבו פקידים מכריחים טייקון לשלם את חובותיו עד השקל האחרון, ואז, רק אז, מכינים לעצמם כוס תה. בסוף יום העבודה חוזרים הביתה, מלטפים את ילדיהם. איך היה היום בעבודה, שואל או שואלת בן או בת הזוג. סתם, יום רגיל, ענו הפקידים, דאגנו לציבור, מה יש לארוחת הערב?

את זה אני יכול לדמיין. בזה אני יכול להאמין.

אין שום דבר וחצי דבר בין הגנה על מדינת ישראל מפני הגירה בלתי חוקית לבין לשלוח ילד אל מקום שבו ימות