סמטה אלמונית: דאהני הריסון עדיין מתעקש להיוותר באלמוניותו

אם המוטיבציה המובילה אצל הקילרז היא החתירה להירואיות ולתהילה, אין ספק שדאהני הריסון, בנו של ג'ורג' המנוח, מובל ופועל לאור הנחות ושאיפות כמעט הפוכות. לפני שלוש שנים, בביקורת על אלבום הבכורה של להקתו, "מספרשתייםהחדש", כתבתי כאן שנדמה כי הריסון ג'וניור ממש נאבק על מנת להיוותר באלמוניותו. לא הרבה השתנה מבחינה זו, למרות שסרטו התיעודי של מרטין סקורסזה על אביו בכל זאת חשף מאז את הריסון הצעיר להרבה יותר אנשים. גם הפעם מדובר באלבום שיצא עם המינימום של חשיפה או קידום, אבל ההבדל מקודמו בתכנים משמעותי, ניכר, ודי מרשים. קודם כל, ההרכב שהריסון מוביל התרחב, אבל חשוב מכך, הוא השתפר כמעט בכל מרכיב של העבודה. הטקסטים נותרים סתומים במקרה הטוב וממש בנאליים ברע, אבל הלחנים חלקם חזקים, ועבודות העיבוד, הנגינה וההפקה לרגעים ממש מצוינות.

"החששמהחמצה" הוא אלבום הומוגני יותר מקודמו, והריסון כה התקדם בהתכה שלו בין אלקטרוניקה לבין גיטרות חשמליות, עד שההרכב נשמע כבעל אופי מקורי וייחודי. נכון, ההשפעות הרדיוהדיות עדיין ברורות, למשל ב-Time zone, שיר שמצליח להיות כתוב בשפה של ת'ום יורק ושות' אבל לא להצטלצל כמוהם. אלא שהעניין כאן נובע פחות מזיהוי ההשפעות ויותר מכך שיש פה מקבץ של לחנים חזקים שמטופלים היטב.

Hanging on מעלה בזיכרון את האב המנוח, בMake it home- יש משהו ביטלסי, ו-The wait around- מכליא היפ-הופ ורוק באופן שכמותו כמעט ולא נעשה וזה בהחלט הישג, ושלושתם פשוט שירים טובים. דאהני הריסון, להבדיל מהרבה מאד "בנים של" אחרים, משקיע הרבה מאוד עבודה בשימור וקיבוע הפרופיל התקשורתי הנמוך שלו. סביר שהאנשים שעובדים עבורו אומרים "לא" ל-96% מהפניות אליו. מעניין האם לטווח ארוך זה ישפיע במשהו על יכולתו להבשיל ולהתקדם לגדר של יוצר משמעותי, ובכך לעקוף לא מעט מחסומים ומועקות שעצרו הרבה "בנים של" אחרים מלממש את מלוא יכולותיהם. בינתיים הוא אחראי לאחד מאלבומי הרוק הטובים של החודשים האחרונים. אמנם אלבום מאתגר יחסית, אבל בפירוש מתגמל באותה המידה.