סדר עדיפיות גרמני

מבין המדינאים הזרים - המדינאי הפופולרי ביותר בישראל הוא - קנצלרית גרמניה, אנגלה מרקל, שחזרה והבהירה כי לא תיתן ליורו להתפורר וגם לא ליוון להיפרד מגוש היורו.

כשמרקל נסעה בשבוע שעבר ליוון הקרובה או בחודש שעבר לסין הרחוקה, עמדה הצלת היורו וגוש היורו במוקד הביקור. משניסו פוליטיקאים מהמפלגות השותפות לקואליציה של מרקל, לדרוש את פרישת יוון מהיורו, הגיבו הקנצלרית ושר האוצר שלה שויבלה, בנזיפה חמורה לשותפיהם.

עם זאת, הן אזרחי גרמניה והן הצופים במאמצי גרמניה מבחוץ שואלים את עצמם - מדוע זורקת גרמניה את כספי משלם המסים למה שנראה כבור ללא תחתית? ומדוע הגרמנים טובים כל-כך לשותפיהם השלומיאלים? את התשובה סיפקה הקנצלרית: "ערבות למדינות החלשות מבטיחה את יציבות הכלכלה שלנו". בדומה למקרים רבים אחרים, מה שנראה לעתים כאלטרואיזם אמיתי הוא בעצם אגואיזם מושכל.

גרמניה רואה את עצמה הן כמעצמה הכלכלית המובילה באירופה והן גם כמורה של אירופה. לפיכך, ראשיה מנסים ללמד את כולם את הדרך הגרמנית. בשבוע שעבר באסיפה של חברי מפלגתה, CDU, בדיסלדורף אמרה מרקל דברים הנשמעים פשטניים, אולי תמימים ואולי מופרכים: יסוד המשבר הוא ש"אנו (גם הגרמנים) מוציאים יותר ממה שיש לנו".

אבל כשם שאפשר להבין את הצלחת המסר של המועמד הרפובליקני לנשיאות מיט רומני על ה"מדינה הרזה" על רקע התפיסה הפרוטסטנטית-אמריקנית המקשרת בין חסד אלוהי להצלחה אנושית, כך אפשר להבין את התנהלות גרמניה במשבר הנוכחי על רקע העיגון של מה שקרוי "המעלות הגרמניות" - חריצות, דייקנות, חסכנות, צניעות, הגנת הטבע וכיו"ב בפילוסופיה הכלכלית.

הכלכלן המקצועי יתייחס בביטול להנחה כזאת, אבל לא האזרח הגרמני הממוצע או מי שמייצג אותו. הדרישה מן השותפים האירופים לחסוך, לעמוד בלוח-זמנים וכיו"ב מיוסדת על אותן "מעלות גרמניות", שבשמן הפעילו לא מזמן גם בגרמניה אמצעי צנע. באותו נאום התייחסה מרקל גם ליסוד האחר של המשבר - חוסר היכולת להתחרות. גם כאן הגרמנים הגיעו למסקנה כבר לפני כתריסר שנים, כאשר עברו את המשבר הקודם: הם החזירו לעצמם, כמדינת ייצוא (אז מספר 1 היום מספר 2 בעולם) את כושר התחרות על-ידי פגיעה בעלויות הנלוות לשכר, דהיינו, בהטבות שמדינת הרווחה משלמת.

אפילו האיגודים המקצועיים הסכימו לכך, משום שמקום עבודה נמצא בבירור במקום עדיף בסולם המעלות הגרמניות על הטבות-סוציאליות. העובדה שהאבטלה בגרמניה יורדת באופן מתמיד בשנות כהונתה של מרקל (מכ-5 מיליון מובטלים לפחות מ-3 מיליון מובטלים) מאשרת על פניה את השיטה, ואותה הגרמנים רוצים להנחיל לשאר האירופים. מי שעיניו רואות, אמנם ברור לו כי המציאות בגרמניה מעט שונה - הגרמנים אינם כה חרוצים כפי שהם מעמידים פנים, אבל היות שבמבחן התוצאה השיטה פועלת, מודחקות השאלות המיותרות.

עשיית סדר אירופי בלי מלחמה

על רקע זה מוסברת עוד התפתחות שלא זכתה בישראל לתשומת-לב: החלטת המפלגה הסוציאל-דמוקרטית שבאופוזיציה להציג את פר שטיינברוק כמועמד שלה למשרת הקנצלר בבחירות שיתקיימו בסתיו 2013. החלטה זו גזורה מן הנושא המרכזי של הבחירות: הכלכלה ומשבר היורו. שטיינברוק, שכבר היה שר האוצר בממשלת גרהרד שרדר (כיהן כקנצלר גרמניה בשנים 1998-2005) עד שנת 2005, מתכוון להגן על "המעלות הגרמניות" אבל להוסיף מכוחן עוד יוזמות: מכיוון שלדעתו "הפוליטיקה שבויה בידי שדולות" היא צריכה הן לתמוך ביורו בעיקרון ובעזרת "מטריית הצלה" רחבה ככל האפשר, והן גם "לרסן את הקפיטליזם המשועבד לשוק הפיננסי" ולשדולות החזקות.

כמועמד סוציאל-דמוקרטי שטיינברוק מצדד ב"יותר מדינה" ממה שמציעה הקואליציה הניאו-ליברלית של מרקל עם המפלגה הליברלית. לצורך זה הוא ידרוש מהבנקים, המרוויחים מן המשבר ומהניסיונות לפתרונו, לתת כ-200 מיליארד יורו לקרן ההצלה - היורו יינצל, הכלכלה הגרמנית תתייצב והבנקים ישתתפו בתשלום. שטיינברוק מבקש לנצח בבחירות (יחד עם ה"ירוקים") ולהתמנות לקנצלר, אך מרבית המשקיפים צופים חזרה (אחרי הבחירות) למה שנקרא בגרמניה "קואליציה גדולה" של מפלגת מרקל עם מפלגת שטיינברוק.

שילוב ידיים כזה של מפעילי "המעלות הגרמניות", כך מקווים, ישביע את רצון משלם המסים הגרמני ויוכל להנחות כהלכה את השותפים האירופים, אלה שזכו יחד עם גרמניה בפרס נובל לשלום. זאת לזכור: עבור גרמניה ההחלטה על מתן הפרס לאיחוד האירופי מוצדקת לחלוטין. לדעתה, זהו פרס ל"מעלות הגרמניות" המעודכנות שאינן כוללות עוד את "המשמעת הצבאית והמוכנות לקרב", אלא רק את אלה המאפשרות עשיית סדר אירופי בלי מלחמה.