מחוץ לקופסה

1. המהפכה עדיין לא הושלמה באופן סופי, אבל עכשיו כבר אפשר לומר בפה מלא שהדרך אל האושר התקצרה משמעותית: האורווה והקופסה נכנסו לדפי ההיסטוריה. שני מגרשים שהיו הסמלים בה"א הידיעה לעליבות ולחוסר הקדמה של הכדורגל הישראלי, אצטדיונים שזלזלו בקהל, בשחקנים, במקצוע, בענף שלם, שאפילו אי אפשר היה לעשות בהם צרכים בצורה תרבותית. בתוך שנה הם הוחלפו על-ידי שני מתקנים מודרניים ומרהיבים שאמנם אין בהם אסלות נירוסטה, אבל תפורים בהחלט על המידות היומרניות של הליגה השישית בטיבה באירופה. עכשיו נותר רק להשמיד את וסרמיל.

הפתיחה של המושבה בשנה שעברה, ואתמול (א') של המגרש בנתניה, שמצטרפים לאצטדיון האדיר שמתרומם במבואות הדרומיים של חיפה (צפוי להיות מוכן לשימוש כבר בקיץ הקרוב) ולזה שיתרומם (מתישהו) בבאר שבע, מטילים צל כבד בעיקר על עתידו של בלומפילד. תל אביב, מרכז הצריכה, התרבות והבילויים החשוב בארץ, נשארת, בכל הקשור למתקני כדורגל מתקדמים - הרחק מאחורי הפריפריה לה היא כל כך בזה.

זה לא שהגעה למשחק של מכבי או הפועל באצטדיון היפואי תהפוך פתאום לחוויה בלתי נסבלת - מעלותיו של בלומפילד ידועות, ובטח שהמיתולוגיה שלו, שנמתחת על-פני עשרות רבות של שנים, לא יכולה להימחק בגלל פלסטיקה חדישה יותר במקומות אחרים. אבל בסופו של דבר, מורשת הספורט של רון חולדאי תכלול אך ורק את שדרוגו של היכל נוקיה. שכמובן מתגמד והופך לכמעט לא רלוונטי על רקע הריסת אוסישקין, הריסת המכבייה, והדעיכה האיטית והקבועה במעמדו של בלומפילד בקדנציות שלו.

***

2. יש לא מעט עניינים מטרידים באצטדיון החדש בנתניה. נדמה כי המרחק בין השורה הראשונה ביציע לבין הדשא היה יכול להיות קטן יותר (בקופסה הוא היה קטן בהרבה); המזנונים, כמיטב המסורת, כורעים במחצית תחת העומס; רשת אלחוטית יציבה וקליטה סלולרית נורמלית הם עדיין בגדר המצאות עתידניות מסובכות; מערכת ההגברה מחרישה, עם בסים מעט מסוכנים לאוזן האנושית; הבעיה הכי חמורה נוגעת לדרכי הגישה למגרש והחניות: מי שמתכונן להגיע למשחקים מרובי קהל באצטדיון הזה, כדאי שיכין מקל נדודים וצידה לדרך (רק בישראבלוף בונים מגרש של 13.8 אלף מושבים עם 1,250 מקומות חניה צמודים).

אבל למרות כל התחלואים המינוריים האלו, בסופו של דבר מדובר במתקן אסתטי ויפיפה, מהזן שאוהדי כדורגל בארץ לא מכירים: התאורה חזקה ואלגנטית. רמת הגימור של הגג והטריבונות מדויקת. האקוסטיקה נפלאה ומייצרת צלילי עידוד נפלאים מהקהל. השיפוע של היציעים חד ומאפשר זווית ראיה נהדרת מכל מקום במגרש. וכמובן, הגודל (שקובע): מדובר באצטדיון גדול מאד בקנה מידה ישראלי (כ-13,800 מקומות), ובמשחק כמו אתמול, כשכל הכרטיסים נמכרים - החשמל באוויר מובטח.

השאלה החשובה היא האם כל זה מצדיק השקעה עירונית מנופחת של כ-210 מיליון שקל (מתוך עלות כוללת של 240 מיליון שקל לפרויקט). התשובה: חד משמעית כן. בעיר שהאטרקציות המרכזיות בה מתחילות ונגמרות בחוף ים וסנדביץ' טוניסאי, אצטדיון כדורגל אייקוני כזה הוא אור גדול שיכול להסוות, גם אם רק למשך שעתיים, אחת לשבועיים, הרבה מהאפילה.

נתיינתים אסלים, לא אוהדי כדורגל שרופים, לא כאלו שגדלו על מורשתם המתיישנת של שפיגלר ועודד מכנס, סיפרו השבוע כמה הם מתרגשים מהפתיחה של המגרש החדש. חלקם קנו אתמול כרטיסים וספגו חוויה בלתי נשכחת עם הניצחון המלהיב על הפועל ת"א. ככה בדיוק בונים קהל, ככה מתחילים מסורת חדשה.

***

3. אבל הדרך המהירה ביותר עבור נתניה לבנות מחדש את המסורת הנשכחת שלה לא קשורה רק למתקן. צריך גם קבוצה.

זה אמנם נראה סביר כרגע עם הלהקה שהתקבצה סביב אחמד סבע, אבל אפשר רק לדמיין מה היה קורה אילו נתניה של איתי שכטר, לואיס מרין, אלמוג כהן, דדי בן דיין, רביד גזל ועל הקווים לותר מתיאוס - היתה פותחת את עונת 2008/09 באצטדיון החדש. סביר להניח שהמילה "אליפות" היתה הופכת לאסורה הרבה פחות.

קבוצה כמו שהיתה באותה עונה לנתניה לא יכולה להתאפשר במצב העניינים הנוכחי, שבו מקוששים קובי בלדב וגיל לב שקל לשקל כדי להעמיד מועדון שיתמודד במרכז הטבלה. אחרי שבאיחור רב הצליחה ראש העיר מרים פיירברג להרים את פרויקט האצטדיון ולהחליף את הקופסה המתפרקת - טוב תעשה אם תתפנה עכשיו לפרויקט הבא: מציאת המחליף של דניאל יאמר.