תערוכת הבית: שרון פזנר מפסלת בבטון ושמה דגש על הבית

בפתיחת התערוכה של שרון פזנר Fix נשמעה האזעקה הראשונה בתל-אביב. השעה הראשונה הייתה מאוד מבולבלת, היא מספרת, אבל אחר-כך האווירה נרגעה. הרלוונטיות של התערוכה קיבלה משנה תוקף.

פזנר מפסלת בבטון, יוצקת בתים קטנטנים בתבניות, עוטפת אותם בקופסאות מגוננות או מטביעה אותם במשטח מבודד, שנראה כים של בדידות. יש בתערוכה חפצים קטנים - כמו חטיפים. היא קוראת להם "פטיפורים". היא יוצקת לבבות ומפלחת אותם במסמרים, מטביעה רישומים בהדפס חלודה על בד. את האובייקטים בתערוכה, שנפתחה בסוף השבוע בגלריה ארמנו טדסקי בתל-אביב, היא מציגה על גבי משטחי פיגומים. "אני קונה חומרים במחסני מלט אבל משתמשת בכמויות של כוסות מידה לאפייה", היא צוחקת.

היא למדה אדריכלות וכל החומרים שלה מגיעים מעולם הבנייה. גם כשהחליטה לעסוק באמנות ולא בתכנון, בחרה במקום פאלטה של צבעים בארגז הכלים של הבנאי. "הבית נורא חשוב לי. הוא בשבילי הכול, זה משקיט אותי", היא אומרת בשיחה עם "גלובס" לקראת פתיחת התערוכה.

המיניאטורות שלה הן קצת כמו קמעות או להיפך, בובות וודו. כך למשל, את הבית הקטנטן, הצף על אריח ונראה כשוקע בחוסר אונים, יצרה בתחילת 2011, בסמיכות מקרית לצונאמי ביפן. מי ששאל אותה אחרי כן על ההקשר נתקל בפליאה: "לא התכוונתי", היא אומרת, למרות שגם היא רואה את הדמיון. "בעיניי הבית לא בהכרח נסחף ושוקע, הוא יכול להיראות כבוקע וצומח מתוך פני השטח".

מרכזיות הבית באמנות

לא צריך להתעמק בפסיכולוגיה כדי לתהות על מרכזיות הבית באמנות. פזנר, למשל, גדלה בבית דיפלומטים ישראלי ונדדה עם הוריה בין אפריקה, ישראל, ארה"ב ואירופה. היא למדה אדריכלות בבצלאל, עזבה והמשיכה בצרפת. אבל מהאדריכלות נמשכה לכיוון אחר. את התערוכות הראשונות שלה הציגה אצל ארמנו טדסקי במילאנו וברומא. "שם יש פחות הבחנה ואין היררכיה בין עיצוב לאמנות", היא מציינת.

"המעבר מארכיטקטורה לאמנות היה בשבילי כמו לצאת מהארון. אני מרגישה שעשיתי עם עצמי צדק. האמנות זו תשוקה, אני הולכת לסטודיו בבוקר ומסתערת על החומרים. אני מסתכלת על אמנים שאני מעריכה בהשתאות. גם עכשיו, כשאנשים מתרגשים מהעבודות שלי אני כל פעם מופתעת מחדש שגם אני כזו. יש עבודות שהן נורא חזקות ובו-זמנית מאוד עדינות - כמוני בעצם".

זוהי תערוכת היחיד הראשונה שלה בארץ. האוצר דוד איבגי מדבר על "אוצר המושגים של פזנר" כהבטחות שהתבדו, דרך מפגשים וסתירות בין חפצים מוכרים לביטויים בחומר. קרטיב יצוק בבטון על מקל מסמר, פטיפורים בצורת לבבות נוקשים. את העיסוק בבית ובמפתח בפיסול הוא מתאר ככמיהה ילדית ותמימה לחום, לביטחון ולחברה, שנתקלים בקרירות החומר, בקושי המציאותי.

"אני אוהבת את החומרים שלי", אומרת פזנר. אנשים נמשכים לגעת בבטון, יש בו משהו קר אבל גם נוסך ביטחון. מוכר. כשהיה אצלי סטודיו פתוח ראיתי איך אנשים נמשכים לגעת בעבודות. אני אוהבת שנוגעים.

"החלודה נתפסת כמשהו רעיל, סימני בלאי ומוות, אבל אני חושבת שיש בה הרבה יופי. המסמרים החלודים הם כמו פסלים מיניאטוריים של ג'קומטי. כולנו מחלידים. אנחנו לא מתייפים עם הזמן אבל גם העבודות ה'מכוערות' הן יפות".

גלריה ארמנו טדסקי, לילנבלום 3, ת"א