שני מנגנונים לעוני

עלינו להיפטר ממיתוסים לגבי יוקר המחייה ומשמעותה של עבודה

לפני 58 שנה, בשנת 1954, הוקם המוסד לביטוח לאומי בישראל, המשמש כזרוע הביצועית של המדיניות החברתית של ממשלות ישראל. על-פי נתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה (הלמ"ס), באותה שנה היה המספר הכולל של תושבי מדינת ישראל כ-1.7 מיליון נפש. בשנת 2011, על-פי נתוני דוח העוני, היה מספר העניים בישראל 1.8 מיליון נפש, כמחציתם ילדים.

העובדה שמספר העניים אשתקד הוא גדול ממספר כל תושבי ישראל ב-1954 ממחישה עד כמה במשק ובחברה בישראל קיימים מנגנונים יעילים ל"ייצור" עניים, ועד כמה אותם מנגנוני עוני הלכו והשתכללו עם השנים. נזכיר גם, כי לא רק שיעור תחולת העוני באוכלוסייה הוא חשוב, אלא גם ההסתברות שמשפחה תמצא את עצמה מוגדרת כ"ענייה" בעוד שנה, שנתיים או חמש שנים.

בעניין זה נדגיש את הממצא הבולט של דוח העוני האחרון: תחולת העוני של משפחות עובדות - משפחה שבה יש לפחות מפרנס אחד - עלתה ברציפות בשנים האחרונות והגיעה ל-13.3% מכלל המשפחות האלה בשנה שעברה. בעצם, כאשר מסתכלים רק על ההכנסה ברוטו, לפני מסים וקצבאות, מקבלים נתון קשה לעיכול: אחת מכל חמש משפחות "עובדות" היא ענייה.

מחברי הדוח מודעים מאוד למשמעות נתונים אלה, שמקעקעים לחלוטין את הטענה כי כניסה לשוק העבודה היא התרופה האמיתית לבעיית העוני. אם נותר ספק בעניין זה, בא הדוח ומציין כי תחולת העוני בקרב משפחות שבהן שני בני-הזוג עבדו עלתה מ-2% בשנת 1999 ל-4.6% בשנת 2011.

עוד מתברר מהדוח, שעלינו להיפטר לא רק מהמיתוס שעבודה הוא מעין ביטוח מפני עוני. נתוני הדוח צריכים ללמד אותנו גם משהו על המשקל שניתן למה שמכונה "יוקר המחיה" כמוקד העיקרי למאבקים סביב תופעות של עוני, מצוקת השכירים במשק וחלוקת ההכנסות.

מה שעולה ממספרי הביטוח לאומי הוא, שיש שני מנגנונים ליצירת עוני ופערים בחברה הישראלית. הגורם הראשי, העיקרי, הוא שוק העבודה. העוני בישראל צמח בעקבות הרס התעשיות המסורתיות, כאשר לא פותחה, במקביל, כל חלופה ואפשרות לרבבות עובדים להתמודד עם מצב זה. העוני צמח גם במקביל לקריסה של העבודה המאורגנת ולהפרטת ארגונים וחברות. מהלכים שהביאו להגברת הסיכונים שאליהם חשופים עובדים רבים במשק, ולהפיכתם לתלויים בקבלני כוח-אדם.

מציאת כללי משחק חדשים בשוק העבודה

המנגנון השני שאותו נדגיש כגורם ליצירת עוני ופערים הוא השחיקה, אפילו ההרס, של רשת הביטחון החברתית של מערכת המסים והקצבאות. אם בעניין שוק העבודה יכולות הממשלות לטעון כי מדובר ב"תופעה לא רצויה" של כוחות השוק, הרי שבעניין רשת הביטחון, האחראים למצב הם ממשלות ישראל והאוצר ב-20 השנה האחרונות. דוח הביטוח לאומי לשנת 2001 דיבר על אפקטיביות של כ-46% של רשת הביטחון בהורדת תחולת העוני; 10 שנים אחר-כך, בשנת 2011, מדובר על כ-33% בלבד.

בכל אותן שנים שבהן התרחשו תהליכים אלה, התחרות בישראל דווקא עלתה, ולא ירדה. המשק הפך להיות חשוף יותר ליבוא מתחרה לייצור מקומי, והאינפלציה נותרה יציבה. אמנם, אין זה אומר שלא קיימים בישראל מונופולים אשר מנצלים את כוח השוק שלהם; אך הבעיה הזאת אינה הסיבה לכך שישנה הסתברות שמשפחה עובדת תמצא את עצמה תלויה בשירותי רווחה.

כלומר, מסקנה מעניינת שצריך ללמוד מדוח העוני היא, שהטענה כי מי שאחראי לעוני בישראל הם כמה ועדים גדולים המקיימים משטר של מונופולים, היא "קשקוש". כן, יש לא מעט תופעות פסולות הקשורות לאותם ועדים, ולרגולטור יש עדיין הרבה עבודה לעשות בכל הקשור להיעדר תחרות מספקת, אבל אלה לא יפתרו את בעיית העוני.

השורה התחתונה היא, שאת המדיניות הכלכלית-חברתית שנועדה להילחם בתופעת העוני, יש לבסס בעיקר על מציאת כללי משחק חדשים בשוק העבודה, ובנייה-מחדש של רשת הביטחון החברתית של מערכות המס והקצבאות בישראל.