מכון אדוה: "על הממשלה לשקם את תקציב הדיור הממשלתי"

"בעשור האחרון קטן תקציב משרד הבינוי והשיכון, במונחים ריאליים, מ-9.54 מיליארד שקל בשנת 2000 ל-2.49 מיליארד שקל ב-2011. זהו הביטוי המוחשי ביותר של השלת האחריות המדינתית לדיור בר-השגה לכלל האוכלוסייה". כך קובעים עדי סופר ושלמה סבירסקי במסמך 'תקציב משרד הבינוי והשיכון: מאחריות מדינתית ליד הנעלמה של השוק החופשי' שמפרסם היום (ד') מרכז אדוה.

הנתונים של סבירסקי וסופר מעידים על ירידה של למעלה מ-70% בתקציב המשרד בעשור. המסמך המדובר סוקר את תקציבי המשרד, את תקציבי הסיוע ברכישת דיור, סיוע בשכר הדירה ואת מצב הדיור הציבורי ומעיד על ירידה בכל הפרמטרים.

על פי המסמך, בחישוב למשק בית, תקציב המשרד ירד משיא של 8,388 שקל ב-1995 בתקופת קליטת ההגירה ההמונית ממדינות חבר העמים, ל-1,130 שקל בלבד ב-2011. עורכי המסמך מציינים שהסכום למשק בית ב-2011 אף נמוך בכמחצית גם מהסכום המקביל ב-1988, לפני גל ההגירה.

גם בכל הקשור לחלקו היחסי של תקציב המשרד מכלל תקציב המדינה נרשמה ירידה. ב-2011, תקציב משרד הבינוי והשיכון היווה 0.72% מתקציב המדינה, נמוך מן השיעור המקביל ב-1988 שהיווה 0.94% מהתקציב הכולל ונמוך בהרבה מן השיעור אותו תפס מכלל תקציב המדינה ב-1995 אז עמד על 5.14%.

הבדיקה של מכון אדווה התייחסה גם להקצאה של מענקים בתוך תקציב המשרד וגם בתחום זה נרשמה ירידה חדה בעשור הנבדק. "ההקצאה למענקים התכווצה מ-2.03 מיליארד שקל ב-2000 ל-0.15 מיליארד שקל ב-2011. מימון המשכנתאות התכווץ מ-3.74 מיליארד שקל ל-0.12 מיליארד שקל וההקצאה לסיוע בשכר דירה ירדה מ-1.84 מיליארד שקל ל- מיליארד שקל". במקביל לכל הנתונים הללו גם מספר יחידות הדיור הציבורי התכווץ בתקופה האמורה בכ-30% כתוצאה של מכירת הדירות על ידי המדינה בעוד דירות חדשות למטרה זו אינן נבנות.

עורכי המסמך מדגישים כי הנתונים הללו, המעידים על ירידה בתקציב המשרד כמו גם ירידה במענקים וסיוע, מלווים בנסיקה משמעותית של מחירי הדיור בשנים האמורות. כך, בין 1988 ל-2011 עלה מדד מחירי הדירות בלא פחות מ-815% בעוד שמדד המחירים לצרכן עלה ב-. בהקשר זה מציינים סבירסקי וסופר כי: "משבר הדיור בישראל הוא תוצר של מהפך במדיניות הממשלתית. את מקומה של המדיניות רבת השנים, שהציבה בראש סולם העדיפויות המדינתי דיור בר-השגה לכל, תפסה גישה המפקידה את הדיור בידי כוחות השוק ומותירה בידי המדינה את תפקיד הויסות. כיום רואה עצמו משרד הבינוי והשיכון בעיקר כמי שאחראי להנעת המגזר העסקי להרחיב את היצע הדירות והרבה פחות כבעל אחריות כוללת לדיור נאות עבור כל אזרחי ישראל".

מחברי המסמך מצביעים גם על ההשלכות של קיצוץ התקציבים בשטח: "מרגע שהשליטה בתחום הדיור הועברה מידי המדינה לידי כוחות השוק, פעלו כוחות אלה המורכבים ממשפחות החפצות במגורי 'יוקרה', קבלנים המבקשים להגדיל את רווחיהם, רשויות מקומיות החפצות בהגדלת ההכנסות מארנונה, משקיעים הרוצים 'לעשות מכה' ותושבי חו"ל המשלבים "ציונות" ועסקים - לנווט את הבנייה הרחק מן הצרכים של מרבית האוכלוסייה". לדברים אלו מוסיפים אנשי מכון אדווה את הנתון המעיד על גידול בשטח ממוצע (ברוטו) של דירה בישראל ועל גידול חלקן של הדירות הגדולות מכלל הדירות שנבנות: "שטח ממוצע (ברוטו) של דירה חדשה עלה מ-143 מ"ר בשנת 2000 ל-178 מ"ר ב-2011. משקלן של דירות בנות 5 חדרים ומעלה עלה מ-39.2% מכלל הבנייה ב-2000 ל-53.8% ב-2011. במקביל, משקל הדירות בנות 3 חדרים ומטה ירד מ-20.2% ל-8.7%. אחת התוצאות של המצב הנוכחי היא ששיעור הבעלות על דירה של כלל משקי הבית ירד מ-73% ב-1995 ל-66% ב-2008. הירידה הגדולה ביותר נרשמה בקרב משפחות במעמד הבינוני".

המסקנות של מחברי המסמך, על סמך ההשוואה שערכו בין השנים והנתונים שאספו, מובילות אותם לקבוע כי מנגנון השוק לבדו אינו מסוגל לענות על צרכי הדיור של כלל האוכלוסייה וקוראים למדינה לשוב וליטול לידיה את המושכות. "במקום להסתפק במעורבות עקיפה, בצורה של עידוד כוחות השוק להגדיל את ההיצע, על הממשלה לעבור למעורבות ישירה ובראש ובראשונה לשקם את תקציב הדיור הממשלתי כך שיוכל לסייע למימוש היעד של דיור בר-השגה כל, אם במסלול המשכנתאות, אם במסלול הסיוע בשכר דירה ואם במסלול הדיור הציבורי".