קיצור תולדות הזבל

פרשת פניני הביאה את כולם לעסוק בסוגיה ההיסטורית של הטראש-טוק. מתי נולד, מי משתמש בו, והאם טראש-טוק הוא כלי ספורטיבי לגיטימי להוציא יריב משיווי משקל ממש כמו הטעיית קליעה בכדורסל. אין מחלוקת על כך שגם אם מדובר בכלי לגיטימי, הרי שפניני חצה את הגבול העניין הזה. אבל מהו בכלל הגבול? מה לגבי "מאדר פאקר" שמוביל את מצעדי הטראש-טוק בעולם, איפה הוא בתוך החוק הלא כתוב הזה של מה מותר ומה אסור?

כל מקום בעולם מנסה לענות על שאלת הלגיטימיות של אירועים שבשולי המשחק. השבוע, במקביל לסיפור פניני, התפרסמה בארה"ב תמונה ממסיבת ליל כל הקדושים שבה מצולמים טוני פארקר וטים דאנקן מסן אנטוניו, כשהם מכוונים כלי נשק לראשו של בחור שלבוש בבגדי שופט כדורסל, ועליו הכיתוב ג'ואי קרופורד. קרופורד ידוע ב-NBA כשופט שיש לו היסטוריה ארוכה עם סן אנטוניו. ב-2007 הוא הרחיק את דאנקן שישב על הספסל של הקבוצה וצחק, פעולה שגרמה לדאנקן להשתולל ולהיקנס ב-25 אלף דולר. דאנקן ופארקר בחרו להעביר את המסר לגבי "אהבתם" לקרופורד באמצעות סוג קצת יותר מתוחכם של טראש-טוק, ובארה"ב התפתחה סוגיה שלמה לגבי החומרה של המסר. שני שחקנים, נשק, שופט כדורסל. לאן זה יכול להוביל.

במהלך הטיפול בפרשת פניני שורבב גם שמו של מוחמד עלי. מוחמד עלי היה הספורטאי הראשון שנתן ללשון שלו להשתלח בצורה חסרת תקדים. אבל זה לא היה טראש-טוק במובן של טראש-טוק. בשלב מוקדם מאוד גילה עלי שהבמה הספורטיבית היא כלי להעביר מסרים הרבה יותר משמעותיים מכדי להשאיר אותם בזירת הספורט. עלי הפך את הפה שלו לכלי ציבורי-פוליטי, הרבה מעבר לספורטיבי. אז בחסות הביזיון של גיא פניני, הנה הסיפור של ה"טראש-טוקר" הכי גדול בתולדות הספורט העולמי.

***

מוחמד עלי גילה בשלב מוקדם בקריירה שהפה מעניק לו את היכולת להשפיע על מעגלים רחבים באוכלוסייה. בעיקר בשני נושאים עיקריים של חייו: המלחמה בווייטנאם, וסוגיית הגזע. זה קרה רק אחרי שהבין כי הוא יכול להשתמש בתקשורת כדי לקדם את הקריירה המקצוענית ולהרוויח ממנה כסף גדול. בניגוד למיתוס, עלי, לפחות בתחילת דרכו, לא היה דברן גדול, גם לא גאון (כשדיבר על וייטנאם בעומדו על מדרגות בית המשפט ביוסטון במשפט הראווה שלו, עלי אפילו לא ידע איפה נמצאת וייטנאם). אבל הוא הבין את חשיבות המדיום הטלוויזיוני ולכן צירף אל הפמליה שלו את דרו בנדיני בראון. בראון, משורר גטאות שחור, היה המוטיבטור של עלי והאיש שהכניס את המילים לפיו. הוא אחראי, בין היתר, למשפט האלמותי "מרחף כמו פרפר, עוקץ כמו דבורה".

ביצירת המופת "מלך העולם - מוחמד עלי: עלייתו של גיבור אמריקאי", העיתונאי והסופר דייויד רמניק מנסה לגולל בין היתר את האירועים שהביאו לכך שעלי החל להכיר באומנות הטראש-טוק כאחד הכלים החזקים בקריירה שלו. אחד המקרים שחיזקו אצל עלי את ההכרה שהפעילות היח"צנית שלו בתקשורת יכולה להועיל לו ולחשבון הבנק שלו היתה כשפגש את המתאבק ג'ורג' ריימונד וגנר ("גורג'ס ג'ורג'") ב-1961. אחת מחובות קידום המכירות של עלי לפני קרב מול המתאגרף דיוק סייבדונג ביוני 1961, היתה להופיע בתוכנית רדיו מקומית עם "גורג'ס ג'ורג'" שהיה המתאבק הראשון של עידן הטלוויזיה שניצל את מראהו הנשי לטובת מסע תיאטרלי למשיכת תשומת לב (הסמל המסחרי של גורג'ס ג'ורג' היה שיערו הבלונדי הארוך, שהעניק לו מראה של אישה). עלי ראה את גורג'ס ג'ורג' יורה בתוכנית הרדיו ללא אבחנה - "אני אהרוג אותו, אני אתלוש לו זרוע! אם האפס הזה ינצח אותי, אני אזחל על הזירה ואסתפר. אבל זה לא יקרה כי אני המתאבק הגדול בעולם!".

כשעלי הגיע מאוחר יותר כאורחו של גורג'ס לקרב ההיאבקות בלאס וגאס, הוא ראה את האולם מלא ב-15 אלף צופים, וכולם תובעים את ראשו של ג'ורג'. רמניק מספר, כי עלי העיד אז: "ג'ורג' אמר לי, 'המון אנשים ישלמו כדי לראות מישהו סותם לך את הפה, אז תמשיך להתרברב, תמשיך להתחצף, ותהיה תמיד שערורייתי'. ראיתי 15 אלף איש באים לראות את האיש הזה מפסיד, והדיבור שלו זה מה שעשה את זה. אמרתי לעצמי: 'זה יופי של רעיון!'". עלי הבין שהאנשים יקנו כרטיס לראות גם אותו מתאגרף, מפסיד או מנצח, זה לא משנה - כל עוד הוא יספק להם בידור. כך הוא משך את התקשורת להתעניין בו. השימוש בטכניקה האפקטיבית הזאת ליצור עניין סביבו, היא גם זאת ששימשה אותו מאוחר יותר במאבק הפוליטי שניהל סביב מלחמת וייטנאם וסביב סוגיית הגזע.

עלי אמנם העלה את רמת הטראש-טוק שלו לאמנות. אבל הוא עדיין התקשה לקבל הכרה רצינית. רוב המדיה האמריקאית הלבנה לא אהבה את "הסגנון המילולי הירוד". הטענה היתה שהברבור האינסופי של עלי נועד להסתיר טכניקת אגרוף רעה. עלי היה נואש להשתמש בתקשורת כדי להשיג לעצמו קרב מול סוני ליסטון, אלוף העולם במשקל כבד. על-פי החוקים אז, רק קרב ישיר שבו הטוען לכתר ינצח את אלוף העולם יהפוך אותו לאלוף עולם. ליסטון סירב להתייחס לעלי ברצינות. בשלהי 1963 רשם עלי את אחת הפרובוקציות התקשורתיות שעתידות היו לסמן את דרכו לדעת הקהל האמריקאית גם בהמשך: הוא רכש אוטובוס עם 30 מקומות, ותלה עליו שלט שאמר 'המתאגרף הצבעוני ביותר בעולם: סוני ליסטון חייב ללכת בשמיני'. יחד עם ידידיו הקרובים וצלם ששכר במיוחד, יצא לדנבר שבמדינת קולורדו אליה עבר באופן זמני ליסטון.

כשהגיע לדנבר בשעה שתיים לפנות בוקר, התקשר עלי לעיתונאים המקומיים ולסוכנויות הידיעות והורה להם להתאסף אל מול ביתו של ליסטון. כשהאוטובוס הגיע אל הבית בסביבות השעה שלוש לפנות בוקר, העיתונות כבר נכחה במקום. כשליסטון פתח את הדלת לראות מי טורד את מנוחתו, עלי עמד על המדרכה והחל צועק 'צא החוצה משם! אני ארביץ לך כבר עכשיו! צא משם ותגן על הבית שלך. אם לא תצא מהדלת אני אשבור אותה!'. זו היתה הפעם הראשונה שעלי גילה עד כמה התקשורת יכולה להקשיב לו ולסדר לו את הקריירה המקצוענית: ליסטון ההמום שלח את נציגיו, ב-5 בנובמבר 1963,לחתום עם נציגיו של עלי ולסכם על קרב ב-25 בפברואר 1964, הקרב על התואר העולמי. מבחינת עלי, שלא הרבה לפני כן היה עדיין רק גיבור מקומי בלואיוויל, זה היה כרטיס הכניסה הרשמי אל דעת הקהל האמריקאית - התקשורת הארצית, גם אם תמשיך לזלזל בו, תהיה חייבת לשים אותו כעת מעל העמודים הראשונים שלה.

***

מאחר שטראש-טוק הוא כנראה הנושא היחיד שיכול לחבר בין מוחמד עלי לגיא פניני בשבוע כזה, אפשר אולי רק ללמוד מההשוואה ההיסטורית הזאת שהפוטנציאל המקורי של הטראש-טוק היה שווה הון.

ההשפעות של מוחמד עלי על עולם הספורט המקצועני היו עצומות. לפעילות המחאתית שלו בשנות ה-60 וה-70 סביב מלחמת וייטנאם ויחסי שחורים-לבנים מייחסים את הכוח שהניע מאוחר יותר את המאבק של ארגוני השחקנים בליגות הבייסבול (MLB) והפוטבול (NFL) המקצועניות בארה"ב, לשיפור תנאי ההעסקה של השחקנים. לא בגלל שום הקשר פוליטי, כמו בזכות העובדה שספורטאי בודד, בשיא הקריירה שלו, הלך עם המחאה האישית רחוק עד כדי שנענש בהרחקה לשלוש שנים וחצי מפעילות. בליגת הפוטבול המחאה "בעידודה של מחאת מוחמד עלי" הגיעה עד כדי השבתת הליגה בראשית שנות ה-80. עלי השפיע על האופן שבו ספורטאים שחורים החלו להעז להתבטא בפומבי, ובפרספקטיבה לאחור - לשנות ה-70 ולפעילות של מוחמד עלי היתה אף השפעה לאופן שבו ספורטאים הפכו ליותר מספורטאים: הם הפכו לסלבריטאים, לכאלו שמשתכרים סכומי עתק, ובודדים מהם גם לכאלו שמרגישים בנוח להביע עמדות פוליטיות.

***

בחזרה ל-2012. לרגע היה נראה שאפילו מכבי ת"א הצליחה להתעלות מעל מכבי ת"א. קנס לפניני, שלילת סרט הקפטן, השעיה לזמן לא מוגבל. רק שה"אבל" הגיע מהר מדי. במקום להרוויח את כל מה שאפשר, חינוכית וציבורית, מהפרשה האומללה הזאת, במכבי מיהרו (מהר מדי) להזכיר שפניני נאלץ להגיב. בפעם הראשונה ששמעון מזרחי יצא לתקשורת הוא היה חייב (מהר מדי) להזכיר את השירים של אוהדי הפועל נגדו בדרבי. דייויד פדרמן הפך (מהר מדי) את פניני לקורבן כשקרא "להפסיק לשפוך את דמו" אחרי ששניים ורבע טורים בעיתון ניסו לעשות את מלאכתם ולהתייחס לאמירות המכוערות האלו כמו שהיה צריך להתייחס אליהן.

גם לפניני לא נפל האסימון. נגררתי. גררו אותי. הגבתי. היום בבוקר התברר שהוא כבר שוקל פנייה למשטרה כנגד אוהדי הפועל. ממש נורא מה שעשו לגיא פניני השבוע.