כמה זמן יש לכם להיפרד מקשיש במצב בריאותי מתדרדר?

האם ניתן לנבא, פחות או יותר, את המועד שבו אדם מזדקן ימות?

בכנס "שרטוט שלבי סוף החיים" שערך בשבוע שעבר מכון מינרווה לחקר סוף החיים באוניברסיטת תל-אביב, טען פרופ' אהרון בוצ'מן ממכון Rush לחקר האלצהיימר שבשיקגו בארה"ב, כי מעקב מדוקדק אחר מבוגרים בשנים האחרונות לחייהם, אכן מאפשר לנבא את בוא המוות.

בעשורים האחרונים זוהו מחלות רבות אשר גורמות למותם של מבוגרים, וכבר פחות נהוג לדבר על "מוות מזיקנה". עם זאת, עדיין ישנו דפוס של הזדקנות שמאופיין בהתדרדרות קוגניטיבית ומוטורית הדרגתית, אשר בסופו של דבר מובילה למוות.

המחקר של מכון רוש עקב אחרי יותר מ-2,000 מבוגרים שלא סבלו ממחלות מוגדרות בתחילת המחקר. הנבדקים הסכימו לתרום את מוחם למדע לאחר פטירתם.

חלק מן המבוגרים התדרדרו בהדרגה מבחינה קוגניטיבית ומבחינה מוטורית עד שמתו ממחלה דמנטית או מסיבה לא מוגדרת. אצל כולם כמעט ניתן היה להצביע על נקודה שבה ההתדרדרות הואצה. עד לרגע מסוים התדרדר האדם בקצב מסוים, ומאותו רגע החל להתדרדר בקצב גבוה כמעט פי שישה.

זאת ועוד, מרגע תחילת ההתדרדרות המהירה, רוב הנבדקים נפטרו בטווח של כשנתיים וחצי. הזמן הממוצע, והאופייני למדי, בין תחילת ההתדרדרות המהירה לבין המוות, היה כ-43 חודשים.

בוצ'מן זיהה את שלב החיים האחרון. במידה ולא לקינו במחלה חריפה ספציפית, הרי שעד שלב כלשהו אנחנו "סתם" מזדקנים ואז, כשנתיים לפני הסוף, אנחנו מתחילים למות.

"חלק מן הסימפטומים שאנשים חווים לפני המוות, נובעים מכך שהם מתקרבים למוות ולא מכך שהם מזדקנים". אומר בוצ'מן. הכוונה היא שהחולי המאפיין את ההזדקנות והחולי המאפיין את השנתיים האחרונות לפני המוות, הם שני סינדרומים שונים.

כך למשל: "אנחנו רואים כי לפני נקודת המפנה, אין מתאם בין היכולות הקוגניטיביות לבין היכולות המוטוריות של אדם. אם הן מתדרדרות, כל אחת מדרדרת בקצב שונה", אומר בוצ'מן. "כשנתיים לפני המוות, יש סנכרון בפגיעה בשני סוגי היכולות", הוא אומר, ומציין: "יכול להיות שאנחנו לוקים בשלב זה במחלה שלא הצלחנו לאפיין אותה".

ייתכן שאפיון הנקודה שבה מתחילה ההתדרדרות המהירה יסייע למדענים להבין את השינוי ואולי אפילו לרפא את המחלה.

מעבר לכך, אפיון נקודת המפנה יכול לאפשר לנו לבדוק תרופות בדרך חדשה: להבדיל בין תרופות שדוחות את הכניסה ל"שלב המוות" לבין כאלה שרק מאריכות את הסוף. אלה וגם אלה יכולות להאריך חיים, אבל במנגנונים שונים. אותו הדין תקף גם לגבי שינויים בסגנון החיים: האם פתירת תשבצים יכולה לדחות את הכניסה ל"שלב המוות" או רק גורמת לנו למות צלולים יותר?

גם אם לא נצליח לדחות את הכנסה להתדרדרות המהירה, לעצם ניבוי רגע המוות יש השלכות כלכליות ורגשיות מרחיקות לכת.

למות או לא למות?

בכנס "שרטוט שלבי סוף החיים" השתתפה גם ד"ר סידני די, מנהלת מערכות בריאות ופנימאית במחלקה האונקולוגית בבית החולים ג'ון הופקינס בארה"ב. "סוף החיים הוא לאו דווקא הימים האחרונים, אלא חודשים ושנים", היא אמרה. "כל מי שקיבל אבחנה על מחלה סופנית, מתמודד עם שאלות סוף החיים".

היא מוסיפה כי חולי סרטן הם "החשוד המיידי" כשחושבים על התמודדות עם סוף החיים, "אבל גם חולי אי ספיקת לב סובלים כמו חולי סרטן, דומים להם ברמות הדיכאון ושואלים את אותן שאלות פילוסופיות". היא מוסיפה כי "גם אצל מי שמחלתו מתדרדרת באופן לינארי, הרגשות לגבי המוות מאוד לא לינאריים".

די טוענת כי יש תועלת בניבוי מועד סוף החיים. כך למשל: "המשפחה שמטפלת באדם נוטה למות (לעומת "סתם" חולה), חווה קושי רב יותר, אבל גם מפיקה תגמולים רבים יותר, למשל הערכה מחודשת לחיים שלהם עצמם, ותחושה שהם מועילים יותר".