גרוניס מתחת לרדאר

נשיא העליון מבקש להעביר את המשמרת שלו בלי כותרות

1. אי-אפשר היה לדמיין ביטוי ברור יותר לחילופי העידנים בראשות המערכת השיפוטית מאשר כנס העמותה למשפט ציבורי, שהתקיים בסוף השבוע האחרון בים המלח. הפער העצום בין תקופתה של דורית ביניש כנשיאת בית המשפט העליון, לבין עידן הנשיא הנוכחי, אשר גרוניס, בא לידי ביטוי מהדהד במושב הפתיחה, ביום חמישי בערב (20.12.12).

רק לפני שנה התכנסו כל כלי התקשורת כדי לשמוע בצמא את דבריה של ביניש, שאכן הרעידו את אמות-הספים ופתחו את מהדורות החדשות באותו ערב, כשהצהירה כי "חברי כנסת ושרים מנהלים מסע הסתה נגד בית המשפט העליון".

והשנה? אף ערוץ טלוויזיה לא טרח להתייצב לקראת נאומו של הנשיא גרוניס. ובצדק. התקשורת הצליחה זה מכבר לעמוד על קנקנו: גרוניס מבקש להעביר את המשמרת שלו בראשות המערכת השיפוטית, מתחת לרדאר. בלי כותרות, בלי פעילות, עם מינימום תשומת-לב לרשות השופטת. ואם אפשר לא להגיש לבג"ץ עתירות בנושאים שנויים במחלוקת, שיחייבו את השופטים לקיים דיון מעמיק ואולי, השם ישמור, לתת פסק דין אקטיביסטי מעורר מחלוקת, גרוניס יודה לכם.

בנאומו סקר גרוניס את תוכנית הכנס, וכשהעלה על נס את זכרו של השופט צבי ברנזון (כיהן בעליון בשנים 1953-1977), דומה כי זנבו של חיוך התגנב אל שפתיו; גם הוא ידע שבכך הגיע לנקודת הקיצון ההופכית לנטייתה של קודמתו בתפקיד לספק כותרות.

בסופו של דבר העיר גרוניס שתי הערות על נושאים משפטיים אקטואליים - תמיכה בהצעת החוק להסמכת בתי משפט השלום כבתי משפט מינהליים; וביקורת, שאותה כבר השמיע בעבר, על נוסח הצעת חוק יסוד: החקיקה שפירסם שר המשפטים יעקב נאמן לפני חודשים אחדים.

נותרו עוד שנתיים וחודש לשחרור.

מבחנם של שופטי העליון

2. בשבוע שעבר קיים הרכב מורחב של 7 משופטי בית המשפט העליון, בראשות השופטת עדנה ארבל, דיון בערעור יוצא דופן שהגישה הנהלת בתי המשפט על פסק דינה של הנשיאה בדימוס של בית המשפט המחוזי בירושלים, מוסיה ארד.

מדובר בפסיקה ייחודית בתחום חופש המידע, שחייבה את הנהלת בתי המשפט להעביר לעיתון "דה מרקר", לבקשתו, פרטים על מספר התיקים המצויים בטיפולו של כל אחד משופטי העליון ובתי המשפט המחוזיים.

המדינה הסכימה להעברת הנתונים, לרבות החלוקה לשופטים - אך בלי לציין כל שופט בשמו. העיתון ביקש שקיפות מלאה. השופטת ארד נקטה גישה מרחיבה בתחום חופש המידע. אך הנהלת בתי המשפט מתעקשת שלא לחשוף את השופטים בשמם.

זה היה דיון חריג, מאחר שכפי שציין זאת עו"ד פז מוזר, בא-כוח המבקשים, לא כל יום הוא מנהל עם המותב השיפוטי שמולו מעין משא-ומתן, כשהם מהווים צד מעוניין. שופטי העליון ביקשו לקבל את הסכמתו לקבל את נתוני העומס - או שמא הסחבת - בלא ציון שמות השופטים, אולם עו"ד מוזר התעקש לקבל את הנתונים המלאים.

יצוין כי רק לפני חודשים אחדים נתן בית המשפט העליון פסק דין חשוב בתחום חופש המידע, כאשר חייב את משרד החינוך לחשוף את נתוני המיצ"ב תוך חלוקה לבתי-ספר. השופטים פסקו אז כי לציבור ההורים והתלמידים יש זכות לקבל את המידע המדויק, למרות החשש מפגיעה במוניטין של מורים או בתי-ספר מסוימים. תמחקו את המילה מורים ותכתבו במקומה שופטים, הציע עו"ד מוזר, וזה אותו סיפור בדיוק.

נציגת הפרקליטות, עו"ד שרון רוטשנקר, שייצגה את עמדת הנהלת בתי המשפט, ניסתה "לשכנע" את שופטי העליון ארבל וחבריה, כי להבדיל משאר רשויות השלטון, כשמדובר בשופטים יש צורך לנקוט אמת-מידה שונה בתחום חופש המידע, ולהרחיב את החריג המאפשר חיסוי המידע מ"וודאות קרובה" לפגיעה בשם הטוב, ל"אפשרות סבירה" לפגיעה כזו.

זו עמדה בלתי ראויה מצד הנהלת בתי המשפט, ואם תתקבל על דעתם של שופטי העליון, יהיה הדבר בלתי ראוי עוד יותר. צריך להיות גבול לעומק ניגוד העניינים שבו מוכנים שופטים להציב את עצמם. צריך להיות גבול למידה שבה השופטים מוכנים לעסוק בגיבוש נורמות העוסקות בפן המינהלי של עבודתם. צריך להיות גבול לאופן שבו שופטים מעניקים לעצמם פריבילגיות שהם אינם מוכנים לתת - ובדין - לעובדי ציבור אחרים.

כבודם של מורים אינו פחות מזה של שופטים, הגם שהם משתכרים הרבה פחות. עבודת בתי המשפט נשענת על אמון הציבור? גם עבודתם של מורים, המנסים להקנות ידע ובה בעת להשליט מרות על כיתת תיכוניסטים.

פסק הדין בעניין חופש המידע בנוגע לשופטים הוא מבחנם של שופטי העליון. (עע"מ 3908/11).