בבוקר בוכים על מערכת ציבורית כושלת, בערב מרוויחים מזה יפה

"לא בכי ולא נהי", הטיח פעם ראש הממשלה לשעבר, אריאל שרון, בפני צמרת המשטרה. לובשי הכחולים טענו שלא ניתן יהיה להילחם בפשיעה ללא תוספת תקציבים, ואילו שרון הבהיר: 'תסתדרו עם מה שיש'. האמירה הזו שלו נתפסה כאטימות שלטונית אל מול מצוקות המערכת, אולם היה גם מי שראה בה תשובה אמיצה. הרי זו מדינה שבה מדברים על מחסור בשוטרים וכולם נוסעים בניידות, חלילה לא פטרולים רגליים כמו שרואים ברחובות אירופה או ארה"ב.

המסר שהעביר שלשום (ד') מנכ"ל משרד הבריאות, פרופ' רוני גמזו, די דומה. גמזו הפיץ למנהלי בתי החולים הציבוריים חוזר שתכליתו לשפר מהותית את השירות שניתן למטופלים ולבני משפחתם, תוך דגש על "יחס אנושי מכבד". הרבה דרישות הוא הציב שם, בלי לדבר על כסף.

גמזו, שצמח בבית החולים איכילוב יודע את האמת מבפנים: המצוקות של המערכת הציבורית אותנטיות לכל הדעות, אבל גם המערכת הזו צריכה לשאול את עצמה בעקביות איפה היא לא בסדר. זה דומה לסיפור הביצה והתרנגולת: האם קודם הרפואה הפרטית פגעה בציבורית, או שמא ההידרדרות של הרפואה הציבורית העצימה את הפרטית, ולא רק בגלל סוגיות תקציב.

ברוך הבא למערכת הציבורית

כל מי שהגיע לאחרונה בצר לו למיון או לאחת המחלקות הפנימיות והתלונן על העומס או על טיב השירות, נתקל ודאי בתשובה האוטומטית של הרופא: "ברוך הבא למערכת הציבורית - זה מה שהמערכת הזו יודעת לספק". אם תשאלו האם שמעון פרס היה מקבל טיפול זהה לזה של אביכם, יענה הרופא: "אם פרס יגיע לכאן הוא בכלל לא יתאשפז בפנימית, אלא בטיפול נמרץ". אלה לא תשובות דמיוניות - הן ניתנו לכותב שורות אלה באחד מבתי החולים הגדולים באזור המרכז.

הדוגמאות רבות וכואבות: רופא שמפנה את הגב, אחות שמתלוננת ליד המטופלים על כך שנתנו לה את החדרים "הכי קשים", מה שהביא אותה לצעוק את המשפט: "בא לי למות". ויש גם סגן מנהל מחלקה שסיפק הסבר מעניין לסיבה שהרופא המטפל עזב עשר דקות לפני תום פרק הזמן שאמור להיות מוקדש לשאלות מצד בני משפחה: "נחתם בשנה שעברה הסכם שכפה עלינו שעון נוכחות, אז הרופאים עובדים לפי שעות. אידלמן (יו"ר ההסתדרות הרפואית - ש.נ) חתם על ההסכם למרות שהתנגדנו לו, וזו התוצאה".

המוסד הוא מוסד מפואר, הרופאים הם הטובים והמשובחים בעולם, אבל משהו השתבש אצלם בדרך. מאבק הרופאים ואחריו מאבק האחיות, הותירו את הצוותים הרפואיים במצב רוח קרבי, שנע בין התקפה לייאוש. בחלק מהמקרים מנהלי בתי החולים שותפים מלאים לאותן תחושות, ונראה שאין מי שידפוק על השולחן ויגיד: 'לא בכי ולא נהי'. מישהו שיאמר לרופאים שהמצוקה אמיתית, המאבק מוצדק, אבל כשמגיע חולה או בן משפחה תעניקו את השירות הטוב והאיכותי ביותר. תבכו אצלי במשרד, לא במחלקה או במסדרון.

החוזר שהפיץ גמזו כבר התקבל בחלק מבתי החולים כמו עוד חוזר אחד מני רבים, שספק אם מישהו מתכוון להתייחס אליו ברצינות. ההתנהלות הזו שבה ומחזקת את הרושם שלמשרד הבריאות אין ולא תהיה אחיזה אמיתית בבתי החולים הממשלתיים, כל זמן שהוא לא קוצב את הקדנציות של מנהלי בתי החולים ומפגין יותר סמכותיות.

אחד העיוותים הגדולים במערכת הציבורית נוצר בעקבות העובדה שהכסף הגדול של הביטוחים המשלימים והמסחריים הולך רק אל בתי החולים הפרטיים. אם לא מאפשרים לבתי החולים הציבוריים ליהנות מהביטוחים האלה ולאפשר מודלים של בחירת מנתח פרטי, מוכרחים לתקצב אותם בהתאם ולאפשר להם לשמור על הרופאים המוכשרים גם בשעות אחר הצהריים.

ולמרות זאת, אין הדבר פוטר אותם מייעול תהליכים, כמו הפעלה של מכשירי דימות וחדרי ניתוחים גם בשעות הערב והלילה. זה ודאי לא פוטר אותם מתודעת שירות - אחד הדברים האלמנטריים ביותר בעבודה מול קהל. למערכת הציבורית יש סיבה טובה לבכות, אבל כשהבכי הופך להתבכיינות שום דבר טוב לא יוצא מזה.

סל של מניפולציות

מי שקרא השבוע על המלצות ועדת סל התרופות לשנת 2013, יכול היה להתרשם (בטעות) כי מדובר בסל המצומק ביותר בתולדות מערכת הבריאות. "אחד התקציבים הנמוכים שידעה המדינה", בישר אחד הפרסומים בעניין. האמת, כמו ברוב המקרים, שונה לחלוטין. התוספת שניתנה השנה לסל עמדה על 300 מיליון שקל, בדיוק כמו בשנה שעברה. הסל עצמו, עוד לפני התוספת, עמד על 6.8 מיליארד שקל, והוא כולל מגוון רחב ומכובד של תרופות וטכנולוגיות שחלקן לא קיימות בסלים מקבילים של מדינות נאורות ומתקדמות לא פחות. היו שנים שבהן עמדה התוספת על 60 מיליון שקל, והיו שנים שהיא עמדה על אפס שקלים.

הריטואל הקבוע שמבקר את "התוספת המצומקת" של סל התרופות מביא לאפקט דומה לזה של אותו רופא במיון או במחלקה הפנימית שפוטר את עצמו מתשובות ענייניות כשהוא משיב "ככה זה במערכת הציבורית". האדם הסביר לא יכול שלא להגיע למסקנה אחת: המערכת הציבורית כושלת, צריך לשלם מה שצריך לשלם כדי לקבל רפואה טובה יותר.

אז הוא משדרג את המושלם לפלטינום, את הכסף לזהב, ורוכש עוד פוליסה פרטית רק בשביל השקט הנפשי. ומי מרוויח מכל אלה? אותם רופאים שבשעת בוקר בכו על המערכת הציבורית, ובשעת ערב עושים מזה בוכטה.