2012: השנה שבה העיתונאי למד לצעוק ולעמוד על שלו

השנה למדנו לצעוק, למדנו לצעוד, למדנו לנאום, למדנו לעמוד על שלנו, למדנו להיפגש ■ לזה אפשר לקרוא שיפור במעמד העיתונאי - שיפור קטן אבל משמעותי

א. האם בסוף השנה הראשונה לארגון העיתונאים בישראל מעמד העיתונאי טוב משהיה בתחילתה? אני חושב שכן. אז נכון, הוא אולי לא מרוויח יותר (אם כבר אז להפך - סיכוי טוב שמשכורתו קוצצה וסיכוי מסוים שפוטר מעבודתו), אפשר גם להניח שאם הוא נשאר בעבודתו הוא צריך לעבוד יותר (אחרי הכול, כל העמודים והמהדורות האלה לא ימלאו את עצמם בעצמם, נכון?), והתחום שהוא פועל בו לא הפך להרבה יותר בטוח, אם בכלל.

אז איך יותר טוב? כי בסוף השנה הראשונה לארגון העיתונאים, עם 1,800 חברות וחברים, 14 ועדים פעילים ו-3 הסכמים קיבוציים, יש תחושה שעשינו את הצעדים הראשונים, שאנחנו כבר לא לבד. וזו תחושה שאסור לזלזל בעוצמה שלה.

לפני שנה, מי היה רואה עיתונאים מערוץ 2 באים להפגין למען ערוץ 10, ועיתונאים מ"מעריב" תומכים בעיתונאים מ"הארץ", ולהפך? מי בכלל היה רואה הפגנות של עיתונאים? מי בכלל יכול היה לדמיין לפני שנה ועדים בכלי תקשורת פרטיים? מי העלה על דעתו הסכמים קיבוציים? וזוהי רק ההתחלה, אני אומר לכם.

בשנה הזו התחלנו ללמוד איך להפגין. אני זוכר את ההפגנות הראשונות של הארגון, מחוץ לבית הדין לענייני עבודה בתל-אביב כשזה דן בענייניהם של עיתונאי ynet, שפוטרו בגלל ניסיונות ההתארגנות שלהם, או מחוץ למשרד המשפטים בירושלים בעניינו של אורי בלאו. אירועים די מביכים. התביישנו לצעוק סיסמאות, לא ידענו לנאום או לעשות פרובוקציות, בטח שלא היה לנו מושג איך זה לעמוד מהצד השני של המצלמה או המחברת, אז פשוט נצמדנו לגדרות או לקירות הבניינים, לחשנו בנימוס את קובלנותינו ובעיקר חיכינו שזה יעבור.

אבל השנה הזו סיפקה לנו די הרבה הזדמנויות להתאמן, ואפשר לומר שדי השתפרנו - כבר ניפצנו טלוויזיות, דפקנו על דלתות, פרצנו למשרדים, עמדנו מול בתים פרטיים, התעמתנו עם מאבטחים, הפרענו למשדרים, החשכנו מסכים, השבתנו עיתונים, חסמנו כבישים, אפילו שברנו עציץ בקומת ההנהלה של "מעריב", פורעי חוק שכמותנו.

למדנו גם לשבת במשאים ומתנים. מול המדינה, מול המעסיקים. וזה, דעו לכם, יכולה להיות חוויה קצת מפחידה ושונה באופן מהותי מניהול משא-ומתן על המשכורת הפרטית שלך. חוויה פוקחת עיניים. ואני לא מדבר על עשרות ימי העיון, הסיורים והקורסים שמפגישים עיתונאים מכל רחבי הארץ.

אז למדנו לצעוק, למדנו לצעוד, למדנו לנאום, למדנו לעמוד על שלנו, למדנו להיפגש. אז כן, לזה אני קורא שיפור במעמד העיתונאי. קטן, אבל משמעותי - וזו רק השנה הראשונה.

ב. השאלה היותר חשובה היא האם בסוף השנה הראשונה לארגון העיתונאים בישראל מצב העיתונות טוב יותר? לא. וכן. ובכל מקרה, זהו בדיוק לב העניין. הארגון קם מתוך ההבנה ששני הדברים האלה קשורים קשר בל יינתק. עיתונאים חלשים שווה עיתונות מפוחדת. אין עיתונות חזקה בלי עיתונאים חזקים. עוצמה היא לא רק עניין של כסף, עיתונאים אף פעם לא הרוויחו ולא ירוויחו משכורות עתק (למעט טאלנטים שעליהם ארחיב מיד).

מצב העיתונות לא טוב בהרבה ממה שהיה לפני שנה, אבל היי - זו רק השנה הראשונה. אני לא מכיר הרבה ארגונים חדשים שעברו בשנה אחת את מה שאנחנו עברנו. גלי פיטורים וקיצוצים, מכירות והשתלטויות, מאבקים ומשפטים, נאמנים וכונסי נכסים, ועדות ודיונים ומי יודע כמה ספינים. מזמן הפסקנו לספור. כך שנראה לי שזה ייקח לנו עוד כמה ימים.

ג. לעניין הטאלנטים. בארגון שלנו אין כמעט טאלנטים, אנחנו ארגון של כתבים ועורכים וצלמים ותחקירנים ומשכתבים ומפיקים וגרפיקאים ומבזקנים ומגיהים ומאיירים. בהתחלה הרתיחה אותי בגידת הטאלנטים, והרבה פעמים היא עדיין מרתיחה. מאדם שמרוויח עשרות אלפי שקלים (לבריאות שיהיה) אני מצפה שיושיט יד לזה שעובד איתו או תחתיו ומרוויח עשירית. מלבד זאת, לעזאזל, כוח והשפעה הם גם אחריות. מאנשים שמדברים השכם והערב על אידיאלים נאצלים כמו חופש הביטוי ונפלאות הדמוקרטיה ראוי לצפות למעט סולידריות כלפי אחיהם. אבל הם לא באו.

מאחר שאני אדם פשרן באופיי, אני מבין אותם. אצל חלקם מדובר בעניין מעמדי - הם חיים בתודעה הכוזבת שאם נותנים להם לשבת על איזה כיסא זה אומר שהם חלק מההנהלה. אצל חלקם מדובר בעניין דורי - רבים מהעיתונאים הוותיקים יותר חוו את התרסקות העבודה המאורגנת בעיתונות כשחרור. מה שהדור שלי ובטח זה שאחריי חווה כשעבוד הם חוו כגאולה. הג'ונגל שלנו זה הגן עדן שלהם. מלבד זאת, הם כנראה זקנים ועייפים מדי למלחמות (וכן, אני מקווה שזה ירגיז אותם).

זה בלט במיוחד בנובמבר השנה, כשאנחנו נאבקנו והפגנו בעד "מעריב", ערוץ 10, "הארץ" והחדשות המקומיות, כשכל גוף תקשורת פחות או יותר הודיע על קיצוץ, חגגו להם הטאלנטים בכנס אילת לעיתונות. סוויטות מפוארות, ארוחות מפנקות, הופעות, התחככות בפוליטיקאים וביחצנים. הפער היה כל כך בולט וזועק. היה בזה משהו מקסים.

אבל בסדר, לא מתלונן. אנחנו מסתדרים יופי גם בלעדיהם. מקסימום, תמיד אפשר לבקש מהם לבוא לאיזה פאנל. את זה הם אוהבים.

ד. מעל הכול - זו הייתה שנה של כיף גדול. פגשתי מאות עיתונאים, שעם כל המצב התעסוקתי הרעוע דיברו דווקא על אתיקה, ועצמאות, ויושרה. החברות והחברים לצוות המייסד - יאיר ועינת ורוני ויואב וחיים ודבורה ואירית ובן ומיקי ושי ונורית ונטע ואסף - הם אנשים שיכולים להסיט את כדור הארץ ממסלולו. עובדה שהם עשו את זה. ואתם יודעים שעיתונאים לבד לא מסוגלים, אז היו לנו ויש לנו את גלי גבאי, יועצת התקשורת, ואמיר בשה ממשרד עורכי הדין של בני כהן, שמהרגע הראשון נתנו את הנשמה, ואת רום דביר מהאגף להתארגנות עובדים. וכמובן, ראשי הוועדים הגיבורים, מתן וחיים וחגי.

זו הייתה שנת העבודה המאורגנת לכל אורך ורוחב המשק, ואני גאה ומאושר לקחת בזה חלק. רוח התקופה נושבת במפרשינו. וזו רק השנה הראשונה. הישארו עמנו (קודם כל אתם, העיתונאים).

* דרור פויר הוא אחד מחברי ועד העובדים של "גלובס" וממובילי התארגנות העיתונאים המחודשת.

* הדירוג המלא של 100 המשפיעים בתקשורת -במגזין "פירמה".

צרו איתנו קשר *5988