בדרך לשלטון טוטליטרי

הדיון על הזכייה של דיוקוביץ' באליפות אוסטרליה צריך להתפתח מעבר לסוגיית ה'כמה גראנד סלאמים הוא יכול לקחת'?

הדומיננטיות של נובאק דיוקוביץ', שזכה השבוע בגראנד סלאם השישי שלו עם ניצחון בארבע מערכות על אנדי מארי בגמר אליפות אוסטרליה, היא סיפור שקשה לחזות איך הוא יתפתח. רק 25 טניסאים עמדו עד היום בראש הדירוג העולמי, שנהיה רשמי ב-1973. אפשר לחלק את תקופות השלטון שלהם, פחות לפי המספרים (מספר השבועות בראש הדירוג וכמות הסלאמים) ויותר לפי התחושה שהיתה בסבב בזמנם כשליטים, לארבע קטגוריות:

א. משטר טוטליטרי - ג'ימי קונורס (באמצע שנות השבעים), ביורן בורג (בסוף שנות השבעים ותחילת השמונים), איבן לנדל (אמצע עד סוף שנות השמונים), פיט סמפראס (רוב שנות התשעים), רוג'ר פדרר (אמצע שנות האלפיים).

ב. מונרכיה מוגבלת - ג'ון מקנרו (תחילת עד אמצע שנות השמונים), סטפן אדברג (תחילת שנות התשעים), אנדרה אגאסי (אמצע שנות התשעים), רפא נדאל (נדאל הנהיג דיקטטורות מבחינת התוצאות גם ב-2008 וגם ב-2010, אבל במקרה שלו התחושה היא תמיד שהשלטון מוגבל בזמן: אחרי כל שנה מוצלחת, הברכיים שלו קורסות).

ג. משטר דמוקרטי - טניסאים כמו ג'ים קורייר (בתחילת-אמצע שנות התשעים), גוסטבו קוורטן (תחילת שנות האלפיים), לייטון יואיט (תחילת שנות האלפיים).

ד. רפובליקת בננות - כל השאר. ביניהם: בוריס בקר, מראט סאפין, אנדי רודיק.

דיוקוביץ', מבחינת התוצאות מאז תחילת 2011, שייך כבר לקטגוריה השנייה. השאלה היא האם הוא צועד לעבר דומיננטיות טוטליטרית. והתחושה אחרי אליפות אוסטרליה היא שהשאלה הזאת תלויה, יותר מהכל, דווקא באנדי מארי.

דיוקוביץ' בקצב הנכון
 דיוקוביץ' בקצב הנכון

***

מארי, שלא יובן אחרת, היה פחות טוב מדיוקוביץ' בכל מובן בגמר באוסטרליה. אבל הוא אמר שני דברים נכונים וחשובים אחרי המשחק: שבהיסטוריה של הטניס אף אחד עוד לא הצליח לזכות בגראנד סלאם שבא אחרי שהוא זכה בראשון שלו (הראשון של מארי היה ביו.אס אופן 2012); ושבניגוד לחמשת גמרי הגראנד סלאם הראשונים שלו, כלומר כולל הניצחון על דיוקוביץ' בחמש מערכות בגמר היו.אס אופן האחרון, הפעם הוא לא הטיל אפילו לרגע ספק בעצמו.

הספק העצמי היה כל מה שהפריד בין מארי לבין השלישייה הגדולה (פדרר, נדאל, דיוקוביץ') עד עכשיו. וגם אם לא צריך לתת את כל הקרדיט על ההיעלמות שלו לאיבן לנדל, שהתחיל לאמן את מארי בתחילת 2012, ברור שללנדל - שהפסיד בארבעת גמרי הגראנד סלאם הראשונים אבל פרץ את המחסום וסיים את הקריירה עם שמונה סלאמים - יש חלק מאוד משמעותי בהתקדמות המנטלית של מארי.

ההתקדמות המנטלית של מארי ניכרה בעיקר בחצי הגמר באוסטרליה נגד פדרר. מארי הגיע למשחק עם 0 מ-3 נגד פדרר בגראנד סלאמים, צלקת רצינית כי כל המשחקים היו גמרים (יו. אס אופן 2008, אוסטרליה 2010, ווימבלדון 2012). פדרר איים לפתוח מחדש את הצלקת עם שני קאמבקים מפיגור מערכה, אבל במערכה החמישית מארי הרים את הרמה וניצח 6-2 בשלווה של אדם שמשוכנע בעליונות שלו.

השלווה הזאת אפיינה גם את לנדל בשיאו. וזה לא המאפיין היחיד של לנדל כשחקן שאפשר לראות על מארי. לנדל היה במידה רבה נביא עידן העוצמה מהקו האחורי. מארי, עד לנדל, היה במידה רבה שחקן הגנה שמתמרן יריבים לעמדות ולחבטות לא נוחות, הרבה פעמים באמצעות מה שהמקצוענים מכנים Junk - חבטות קצרות ו/או חלשות במתכוון, חבטות קשתיות ועמוקות, סלייסים משני צדי המגרש (פורהאנד ובקהאנד). באוסטרליה, שנה אחרי שהוא התחיל לעבוד עם לנדל, כמעט לא נשאר זכר לג'אנק בטניס של מארי: הוא נראה כמו דיוקוביץ', עוד ספסימן מרשים של תנועה ועוצמה פיזית מהקו האחורי.

אחרי שעתיים וחצי בגמר נגד דיוקוביץ', התנועה והעוצמה (שהתבטאה בעיקר בסרב שני שהלך ונחלש) של מארי כבר לא היו אותו דבר, הרבה בגלל שחצי הגמר נגד פדרר ביום שישי בלילה נמשך ארבע שעות מתישות. לדיוקוביץ', שחצי הגמר שלו היה ביום חמישי ודרש ממנו רק שעה וחצי של עבודה (מול דויד פרר הספרדי), היה מספיק גז כדי להעלות את הרמה שלו בדיוק בזמן שהרמה של מארי ירדה, וזה היה ההבדל. הבדל של יום נתון.

***

ההבדל בין מארי לפדרר, לעומת זאת, לא הרגיש כמו הבדל של יום נתון - אפילו שהמשחק הלך לחמש מערכות. למעשה, העובדה שפדרר הצליח לקחת את מארי לחמש מערכות בחצי הגמר היתה לא פחות מהישג לאור הדינמיקה של המשחק.

גם אחרי שהדיקטטורה שלו נפלה, ב-2008, דבר אחד נשאר קבוע בכל המשחקים של פדרר: הוא תוקף יותר, שואף ובדרך כלל מצליח להכתיב את רוב הנקודות. מול שחקני הגנה פנומנליים כמו נדאל, דיוקוביץ' ומארי זה לא תמיד הספיק, במיוחד מאז שפדרר חצה את גיל 30, אבל המשחקים נגדם עדיין היו תלויים יותר בו, וזה התבטא ביחס בין כמות הווינרים לכמות הטעויות בלתי מחויבות: לפדרר כמעט תמיד היו יותר משניהם, כי הוא תמיד הלך על יותר בחבטות שלו. בימים שהיחס היה טוב - הוא ניצח; בימים שהיחס היה בינוני עד גרוע, ימים שהתרבו עם הזמן - הוא הפסיד.

בחצי הגמר במלבורן היו לפדרר 43 ווינרים ו-60 טעויות בלתי מחויבות. למארי היו 62 ווינרים ו-47 טעויות בלתי מחויבות. כבר כמה שנים שאנשים מחפשים, בתאווה שקשה להסביר, סימנים לתחילת הסוף של פדרר. משחק אחד לעולם לא יכול להיות מדד. אבל מארי ממש שלט בפדרר. וזה משהו שעדיין לא קרה.