מחוקקים היפר-אקטיביים

נא להכיר, חברת הכנסת מיכל בירן. עד אתמול בירן עוד הייתה פרח עסקנות צעיר בשורות מפלגת העבודה; היום היא אחת מ-120 נבחרי העם. אמש (ג'), פחות משעה אחרי שתמה ישיבת ההשבעה החגיגית באולם המליאה, שיגר הדובר שלה (יש לה כבר דובר) הודעה חגיגית לתקשורת. מיד בתום ההשבעה, נכתב בהודעה, חברת הכנסת החדשה הגישה את 3 הצעות החוק הראשונות שלה.

לא הספקנו להתאושש מגל החקיקה של בירן הצעירה, וכבר התרגשה עלינו הודעה חדשה לתקשורת, הפעם מחבר כנסת ותיק יותר: דני דנון, שמיהר, כמסתבר, להיות הראשון שמניח הצעת חוק על שולחנה של הכנסת ה-19 (נגד חברי הכנסת הערבים, כמה מפתיע).

הנה רעיון שחברי הכנסת דנון ובירן לא חשבו עליו: למה שלא תנוחו רגע, שבו בנחת על הכיסא ושתו כוס מים. רק הרגע יוצאת הכנסת לדרך, וכבר נתקפו חלק מחבריה בהיפר-אקטיביות. הם חייבים לחוקק, הרבה ומהר. בשביל מה הם נבחרו אם לא על מנת להוסיף עוד חוקים, נחוצים או לא - זה ממש לא חשוב - לספר החוקים המתפקע ממילא של מדינת ישראל?

הכנסת, כפרלמנטים אחרים בעולם, היא אמנם הרשות המחוקקת, אלא שבניגוד לפרלמנטים אחרים, כאן זה מתנהל בשיטת המירוץ אחר החוק. בכל סיום מושב נוהגים חברי הכנסת להתפאר למי יש יותר גדול: מי הניח יותר הצעות חוק, מי הצליח להעביר את החוק שלו בקריאה ראשונה, ומי כבר גמא את כל המסלול והצליח לרשום על שמו חוק שייכנס לספר החוקים. כאילו מדובר בבית-חרושת שמתגמל את פועליו לפי כמות התפוקה, ובמקרה דנן, חוקים שהצליחו להעביר.

הנה עצה בעבור חברי הכנסת, חדשים וותיקים גם יחד: בפעם הבאה שתבקשו לסכם את מאזן החקיקה שלכם, אל תתמקדו רק בסטטיסטיקה אלא גם במהות. במקום לשגר הודעה לתקשורת בנוסח: "חבר הכנסת הניח על שולחן הכנסת 50 הצעות חוק, מתוכן 10 עברו בקריאה ראשונה, ו-3 נכנסו לספר החוקים", תנסו לנסח משהו שיצליח לשקף נכוחה את המציאות: "חבר הכנסת הניח על שולחן הכנסת 50 הצהרות חוק, שנועדו בעיקר לספק לו חשיפה תקשורתית. 10 הצעות חוק לא נחוצות עברו בקריאה ראשונה, ו-3 נכנסו לספר החוקים ולא ייאכפו לעול".

שיאנית העולם בחקיקה

יש פגם בסיסי באופן שבו רבים מחברי הכנסת תופסים את שליחותם. מבחינת רבים מהם, המבחן הוא קודם כול ומעל הכול יכולתם להעביר חוקים. לא בכדי כנסת ישראל היא שיאנית העולם בחקיקה, ושאר הפרלמנטים אפילו לא מתקרבים לתנובת חבר הכנסת הישראלי. ב-4 שנותיה של הכנסת ה-18 אושרו בקריאה שלישית 593 (!) חוקים. בסך-הכול הונחו על שולחנה ב-4 השנים האלה 4,614 (!) הצעות חוק.

שואל את עצמו האדם הסביר, כיצד חיינו לפני 4 שנים בטרם החלה הכנסת הקודמת את עבודתה. האם שררה כאן אנרכיה, לית דין ולית דיין, שחייבה את מנהיגינו לחוקק-לחוקק-לחוקק? מובן שלא. היועץ המשפטי לכנסת היטיב לתאר את המצב כשטען כי בכנסת יש בעיה של אובר-חקיקה.

ביולי 2011 רגשה הארץ כשח"כ זאב אלקין העביר את חוק החרם, האוסר על קריאה פומבית להטלת חרם על התנחלויות. מובן שמאז הוא לא יושם ולא נאכף. פעילי שמאל קראו במפגיע להטיל חרם על התנחלויות, ואיש מהם לא נחקר ולא עמד לדין בשל כך. העיקר שיש חוק.

טוב יעשו חברי הכנסת ה-19 אם בניגוד לקודמיהם יפסיקו לבחון את עצמם ואת תפקידם עלי אדמות דרך הגרוש שבחוק. יש להם עוד הרבה תפקידים חשובים; ומעל כולם: פיקוח על פעולות הממשלה. בשביל עוד מערכת של חוקים מיותרים ולא נחוצים, היינו יכולים להישאר עם הכנסת הקודמת.

* הכותב הוא הכתב הפוליטי של ערוץ 10.