בדיקת "גלובס": מה הקשר בין מוזיקה לבין חקר המוח?

למה אנחנו קשורים כל כך לשירים מתקופת נעורינו? מדוע אנחנו שומעים מוזיקה עצובה ביוזמתנו? ומתי מוזיקה גורמת לנו לצחוק? "גלובס" סוקר כמה ממשקים מעניינים

למה נועדה מוזיקה? מדוע יש לה את היכולת הכה ייחודית, לפרוט על מיתרי הרגש של בני אדם מבלי לעבור מסננת של מילים או מחשבה לוגית? כיצד מעובדת מוזיקה במוח שלנו? האם אופן העיבוד שלה הוא עניין תרבותי, או שרק המוזיקה עצמה תלוית תרבות, והעיבוד שלה והשפעתה עלינו הם מעל ומעבר לתרבות?

מאז ומתמיד התעניינו מדעני המוח במוזיקה, והעניין בתחום גובר עם השנים. מכשור חדש ושיטות מחקר חדשות חושפים עוד-ועוד היבטים של השפה המוזיקלית, משמעותה, תפקידה ואופן העיבוד שלה, וכך מגלים לנו סודות על אופן החשיבה שלנו.

בכנס מוזיקה ומוח שערכה השבוע האוניברסיטה העברית, דנו בכירי החוקרים בממשקים בין התחומים. הכנס, שכלל הרצאות לצד קונצרטים קלאסיים, נערך על ידי המרכז הבין-תחומי לחישוביות עצבית (ICNC) באוניברסיטה העברית ועל ידי מרכז אדמונד ולילי ספרא למדעי המוח (ELSC) באוניברסיטה העברית, והתקיים בשיתוף החוג למוסיקולוגיה באוניברסיטה והאקדמיה למוסיקה ומחול בירושלים.

השיר על גבעת הנוסטלגיה

חושבים שהמוזיקה הכי טובה נכתבה במקרה כשהייתם בני 16? יש הורמון שגורם לזה

פרופ' דיויד יורון מאוניברסיטת אוהיו בארה"ב חוקר את הקשר החזק בין מוזיקה לזיכרון. שיר אהוב מעורר תקופה שלמה, לפרטי-פרטיה, ובד בבד עשוי לעורר רגש עז.

במחקריו, שעסקו בקשישים, מצא יורון כי כשאנשים נזכרים בחייהם, יש תקופה אחת שהם זוכרים באופן המפורט ביותר, גם בלי קשר למוזיקה: התקופה בין גיל 12 ל-22 בערך, שנקראת במחקרים "גבעת הנוסטלגיה" (nostalgic bulge). אם נשאל את אותם האנשים, או אנשים אחרים, באיזו תקופה התוודעו למוזיקה האהובה עליהם ביותר, הכי חשובה להם - בדרך כלל נגלה כי זו אותה התקופה: גיל 12-22. רוב הסיכויים שכשישאלו אתכם "איזה שיר משמעותי בעבורכם, כזה שמעורר בכם הכי הרבה רגשות וזיכרונות?" תציינו כשיר הראשון אחד כזה שנתקלתם בו בראשונה סביב גיל 16.5. כלומר, אם חשבתם שפשוט לא נכתבה מוזיקה טובה מאז הביטלס/לד זפלין/פינק פלויד/פרל ג'אם/מחק את המיותר, זה כנראה לא נכון. המוח שלכם פשוט לא היה ערוך כל כך לקלוט אותה.

מדוע זה קורה? יורון מאשים בכך הורמון ספציפי בשם אוקסיטוצין, שאותו כבר פגשנו בכתבה שפרסמנו ביום חמישי שעבר, במסגרת שעסקה בקשר בין סקס לירידה במשקל. הורמון האוקסיטוצין אחראי לקשר חזק בין אימהות לתינוקות וכן בין בני זוג רומנטיים, ומופיע בכמויות גדולות גם בגיל ההתבגרות, בדיוק בגילים 12-22. לדברי יורון, אוקסיטוצין הוא הורמון בעל תפקיד חזק ביצירה של זיכרונות. הוא מקבע זיכרונות של אירועים שקורים במקביל להפרשתו, תוך שהוא מוחק זיכרונות קודמים. לדברי יורון, נראה כי תפקידו הביולוגי בגיל ההתבגרות הוא לגרום לנו לעזוב את בית הורינו, גם ברמה הרגשית, ולדבוק בקבוצת החברים ואחר כך בבני זוג, שהופכים לגורם משמעותי יותר בעבורנו בעולם. תוך כדי שהחברים ובני הזוג נהפכים משמעותיים בעבורנו, גם החוויות שאנחנו עוברים איתם מקבלות תפקיד משמעותי, וכך גם המוזיקה ששמענו איתם.

כדי לבדוק את התיאוריה לגבי הקשר בין אוקסיטוצין לנוסטלגיה למוזיקה, בנפרד מיתר השינויים המתרחשים בגיל הנעורים, בדק יורון קבוצה אחרת שמוצפת באוקסיטוצין: נשים מניקות. הוא השווה נשים שהניקו עם נשים שלא הניקו בשנות ה-70, ומצא כי המניקות היו נוסטלגיות במיוחד לשירים מתקופת ההנקה, בנוסף לאלה של גיל ההתבגרות.

אגב, מתברר שאם שואלים תלמידי קולג' מהי המוזיקה האהובה עליהם, הם יציינו ויוקירו מוזיקה עכשווית, אבל גם יציינו מוזיקה שנכתבה בתקופת ה"גבעה הנוסטלגית" של ההורים שלהם. כנראה שיש כאן מידה של העברה בין-דורית של תחושות נוסטלגיות הקשורות במוזיקה, שיספיקו לצעירים - עד שייצרו תחושות נוסטלגיות משלהם.

את המחקר הזה ערכה פרופ' קרול לין קרומהנסי מאוניברסיטת קורנל בארה"ב, והיא מציינת, כדי שיהיה ברור: "זה אומר שתלמידי קולג' כיום אוהבים ומרגישים תחושת נוסטלגיה סביב מוזיקה של תחילת האייטיז. כלומר, הבולטות של המוזיקה הזו בחוויה שלהם לא נובעת מכך שזו המוזיקה הכי טובה שאי פעם נכתבה".

מדוע אנחנו אוהבים מוזיקה עצובה?

ומדוע כדאי לשמוע מוזיקה עצובה לפני שמקבלים החלטות השקעה?

איזו סיבה שבעולם יכולה להיות לבני אדם לבחור בכוונה תחילה לשמוע מוזיקה שיוצרת תחושה של עצב? הרי בני אדם לא נהנים להיות עצובים - הם מעדיפים להיות שמחים. ואולם איכשהו, מוזיקה עצובה יוצרת הנאה שהיא מעבר לעצב, כמו סוגים אחרים של אמנות "עצובה".

אותו פרופ' דיויד יורון מאוניברסיטת אוהיו, שערך את המחקר בנושא נוסטלגיה, חוקר גם את נושא המוזיקה עצובה. יורון גילה כי כ-50% מבני האדם בעולם אינם אוהבים מוזיקה עצובה כלל וכלל, ו-50% אוהבים אותה מאוד. בעבור 10% מהאנשים, מוזיקה עצובה היא המוזיקה המהנה ביותר. מחקריו של יורון מצאו כי חובבי המוזיקה העצובה הם בדרך כלל אנשים שמזוהים עם פתיחות מחשבתית וליברליות, ועם זאת גם עם נוירוטיות. הקשר בין הדברים עדיין נחקר.

אז מדוע אנחנו אוהבים מוזיקה עצובה? יורון מעלה את האפשרות כי אנחנו מכניסים את עצמנו למצב של "עצב מדומה" כדי לקבל "נחמה מדומה". כשאנחנו עצובים באמת, כי קרה לנו משהו רע, הגוף מפריש הורמון בשם פרולקטין, שיוצר תחושה של נחמה. התחושה הזו אינה חזקה כמו העצב עצמו, אך היא כנראה הדרך של הטבע לדאוג שלא נלך רחוק מדי עם האבל או העצב שלנו. "זו הדרך של הטבע לחבק אותנו ולהגיד 'משתתף בצערך'", אומר יורון.

כשאנחנו מעוררים עצב מדומה באמצעות מוזיקה עצובה, אנחנו לא חווים מאורע מדכא אמיתי, אבל עשויים לעודד את המוח להפריש פרולקטין. כך אנחנו מרגישים מנוחמים באופן כללי, בעבור חיינו הקשים במלואם, מבלי שהיינו צריכים לעבור בדיוק באותו הזמן אירוע מדכא ספציפי.

ייתכן, אומר יורון, כי אנשים שאוהבים מוזיקה עצובה מפרישים פרולקטין אחרת מכאלה שאינם אוהבים זאת, אך זה עדיין נמצא בבדיקה. יורון מציין כי לעצב יש גם תועלת. "אם קורה לנו אירוע מבאס, אנחנו נכנסים במקביל גם למצב של 'חיטוט' מחשבתי באירוע, שמסגרתו אנחנו מנסים להסיק מסקנות מדוע זה קרה ומה אפשר לעשות אחרת הלאה. מחקרים מוצאים כי במצב התודעתי הזה, אנחנו מקבלים את ההחלטות הכי נכונות.

"ברוב חיינו אנחנו אופטימיים מדי, רואים את המציאות בצבעים ורודים, שופטים לא נכון עד כמה אנחנו מוצלחים, כמה טוב יהיה עתידנו, כמה החברים שלנו באמת אוהבים אותנו. כשאנחנו עצובים - אבל לא מדוכאים ממש, אלא רק קצת נוגים - אנחנו נכנסים למצב שמכונה 'ריאליזם דפרסיבי', שבו אנחנו יכולים לראות את העולם באופן דומה יותר למה שהוא במציאות".

כאמור, ריאליזם דפרסיבי מוביל אותנו לקבל החלטות נכונות יותר. כמו כן, ניתן לעורר ריאליזם דפרסיבי על ידי האזנה למוזיקה עצובה. לכן ממליץ יורון למי שקונה בית, לשליט ששוקל לצאת למלחמה או למי שעומד לבצע שינוי מהותי בתיק ההשקעות שלו, להאזין למוזיקה עצובה רגע לפני קבלת ההחלטה.

מוזיקה עצובה / צילום: shutterstock
 מוזיקה עצובה / צילום: shutterstock

המוזיקה מצחיקה, אז צוחקים

מתי מוזיקה משעשעת אותנו? מתברר שהכול קשור בציפיות

פיטר שיקל הוא קומיקאי-מוזיקולוג. מחד גיסא הוא מלחין שהצליח לתפוס את תשומת לב המוזיקאים המובילים, ומאידך גיסא הוא משתמש ביצירות מוזיקליות מוכרות כבסיס לקטעי סטנד-אפ. כך למשל, אחד הקטעים המפורסמים שלו הוא הוספת "טראק פרשנות" כמו במשחק כדורגל לאחת הסימפוניות של בטהובן. "הנה הם מתחילים! הכינורות מגיעים! לא, זה עוד לא התרומם. הנה זה מתחיל להיבנות! האם מגיעה מודולציה? ומודולצייייייההההה!"

ואולם הייחוד האמיתי של שיקלר הוא היכולת שלו ליצור הומור מוזיקלי ללא מלים בכלל. היצירות שלו יכולות להביא קהל של מוזיקאים ומאזיני קונצרטים קבועים לידי דמעות מרוב צחוק - בה בעת שמאזינים שאינם מוזיקאים או חובבי מוזיקה מומחים יחשבו בדרך כלל שמדובר ביצירה חמודה, אבל לא באמת יבינו את הבדיחה.

מה הופך את היצירות של שיקל למצחיקות? קשה לדעת בוודאות, ואולם ידוע כבר למחקר כי ההומור מבוסס על אלמנט של הפתעה. מחקרים שבחנו את עבודותיו של שיקל (בין היתר מחקרים של אותו פרופ' דיוויד יורון מאוניברסיטת אוהיו שצוין לעיל), גילו כי הוא משתמש במגוון סוגים של הפתעה. כך למשל, הוא יכול להשתמש בחריגה ממה שנקרא "התחביר של המוזיקה". בכל תרבות, ולעתים גם באופן חוצה תרבויות, יש רצף של תווים שנשמע לנו 'נכון' יותר. למשל, אם בתוף רצף של אקורדים מסולם אחד יופיע לפתע אקורד מסולם אחר, נבין כי "משהו כאן לא בסדר".

חוקרי המוזיקה מיפו אילו מבנים נדירים במוזיקה ואילו נפוצים. מחקרים שעסקו בפענוח השפעת עבודתו של שיקל על המוח של מאזיניו, מצאו שככל שהמבנה חורג מן התחביר המקורי, כך הקהל צוחק יותר. עם זאת, עדיין לא פוענח ההבדל בין "בדיחה מוזיקלית" כמו של שיקל, לסתם מקרים שבהם המוזיקה צורמת או נשמעת מוזרה.

קיימת גם חריגה אחרת ביצירותיו של שיקל שיוצרת צחוק, ומבוססת על היכרות מוקדמת עם יצירה מוזיקלית מסוימת. כששיקל מנגן יצירה וחורג ממנה פתאום בתו או שניים, או במקצב, או בעוצמת הנגינה ממה שאמור לקרות ביצירה המוכרת, הקהל עשוי לזהות את החריגה - ולצחוק.

היצירות של שיקל נחקרות הרבה, משום שהמוזיקולוגים כבר הבינו כי ציפייה היא אחד האלמנטים החשובים במוזיקה. כך למשל, אנחנו נעים בקצב לצליליה של מוזיקה, בזכות העובדה שאנחנו יכולים לצפות את הקצב ולהתאים עצמנו אליו.

מחקרי הדמיה מצאו כי כשאנחנו שומעים קטע מוזיקלי שכבר שמענו בעבר, אזורים רבים הקשורים לזיכרון פעילים גם הם לצד אזורים המעורבים בעיבוד חוויה, עד כדי שנראה כי אנחנו מנגנים לעצמנו את הקטע המוזיקלי בזיכרון רגע לפני שאנחנו שומעים אותו, ומתאמים ביניהם.

איש אינו יודע עדיין מדוע נוצרה מוזיקה ומדוע היא כה חשובה בכל התרבויות של בני האדם. אחת ההשערות היא כי היא חשובה בזכות היכולת של מוזיקה לתאם בין פעילות והחוויות של כמה אנשים על בסיס הציפייה לבאות, על רקע ההיכרות המוקדמת עם היצירה.

מוזיקה / צילום: shutterstock
 מוזיקה / צילום: shutterstock

חישובים אפריקניים

חברות אפריקניות מבודדות לא מתפשרות על המורכבות המוזיקלית

פרופ' שמחה ארום חוקר מקצבים במוזיקה של חברות אפריקניות מבודדות. ארום החל את הקריירה שלו כנגן קרן בתזמורת קול ישראל, אך בשנות ה-60 התבקש על ידי הממשלה לנסוע לרפובליקה של מרכז אפריקה, לעזור שם בהקמת תזמורת כלי נשיפה. "אני לא בטוח עד עכשיו מדוע אמרתי כן", הוא אומר. "אולי כי הבנתי שזו הצעה חד-פעמית".

אלא שבד בבד עם הניסיון שלו להביא מוזיקה מערבית לאפריקה, ארום התאהב דווקא במוזיקה השבטית המקומית, החל להקליט אותה וללמוד אותה ונחשב כיום אחד המובילים בתחום. יש הטוענים כי ההקלטות שעשה השפיעו על אמנים מערביים מוכרים רבים ובהם מדונה, לא פחות.

במוזיקה השבטית גילה ארום מורכבות רבה וייחוד. "המוזיקה האפריקנית שונה מהותית מזו המערבית, בכך שהיא אינה מחולקת לתיבות", הוא מסביר. "במוזיקה המערבית, השיר מחולק בדרך כלל ליחידות זמן קבועות שכולן מאורגנות לפי היגיון פנימי משותף, שמגדיר מתי ניתן יהיה לצפות בתוך כל תיבה לצלילים מודגשים, צלילים מודגשים פחות והפסקות (הכוונה היא למשקלים של השיר, כגון משקל ארבעה רבעים, שבע שמיניות וכדומה).

ארום מסביר כי במוזיקה האפריקנית אין משקלים, אין תיבות שכאלה. המוזיקה מתפתחת לאורך שבעים תווים אפילו, מבלי שהשומע המערבי יוכל לזהות בקצב שלה מידה של סדר וחזרתיות. מחקריו של ארום מצאו כי המוזיקה האפריקנית דווקא חוזרת על תבניות קבועות, אבל הן הרבה יותר מורכבות וארוכות מאשר במוזיקה המערבית הפופולארית.

"הדהים אותי לגלות כי האנשים הללו, שלא משתמשים בחייהם בשיטות מתמטיות, וחלקם אפילו לא יודעים לספור עד 15, מצליחים לשלוט בצורה מוחלטת וללא מאמץ במבנים לוגיים מורכבים ומסודרים מאוד במוזיקה שלהם". אחד ממאמריו בנושא נקרא "הכול מחושב, אבל אף אחד לא סופר". ארום גילה גם שרבות מהיצירות השבטיות מכילות וריאציות שונות על מלודיה בסיסית אחת. "ביקשתי מהאמנים לשיר את המלודיה, ובכל פעם להוריד ממנה צליל. לבסוף הם הגיעו לרגע שבו אמרו 'איני יכול להוריד עוד צליל, מבלי שהמנגינה תהפוך לבלתי-מזוהה'. כך הבנתי שיש מאחורי כל יצירה כזו מטריצה בסיסית, אולי אפילו בלתי-מודעת, שעליה עושים את הווריאציות".

ארום כבר יצא לגמלאות, והוא אינו נוסע עוד לבקר את השבטים שעליהם עשה את מחקריו. "המקומות הללו מבודדים לגמרי", הוא מספר. "אין בהם כלום. הייתי יוצא כשיש לי על הגב כל מה שדרוש כדי לשרוד: דלק לחזור חזרה, כל כלי הבישול, ציוד המחנאות והתרופות. ואז מגיעים למקום, וצריך לזהות את מנהיגי השבט, מובילי הדעה, להסביר להם על המיזם ולבקש מהם רשות להתערות בשבט. ואולם יש לוודא כי הם לא מנחיתים את ההוראה באופן הירארכי מדי על המוזיקאים בשבטם, כי אני מעוניין ליצור עם אלה קשר בלתי-אמצעי. המשכתי בכך עד גיל 65; אחר כך זה כבר נהיה קשה". כיום הוא חוקר את המוזיקה של יוצאי אתיופיה ותימן בישראל.

חישובים אפריקניים / צילום: shutterstock
 חישובים אפריקניים / צילום: shutterstock