שעת הדיסאינפורמציה

הציבור רוצה גם לדעת שביטחונו לא ייפגע מהפרסומים בעיתון

את העיקר בעניין בן זיגר, האוסטרלי שהתאבד בכלא, אנחנו לא יודעים. אפילו לא מתחילים לדעת. יכול להיות שאם היינו יודעים משהו, אז כל ההתייחסות אל המעצר וההתאבדות הייתה משתנה.

אבל מלכתחילה איסור הפרסום היה מכוון אל הנסיבות, לא בגלל החשש מפרסומן, אלא בגלל החשש שהנסיבות הללו, שהידיעה על נוכחות האוסטרלי, יובילו אל גרעין הפרשה. כלומר אל שאלות כמו למי הוא ריגל, מתי, למה ואיזה חומר הוא הצליח להעביר. ולאחר מכן, אם אכן הוא בגד, אז לטובת מי, ומתי, ושוב - איזה מידע הצליח למסור לגורם הזר שלמענו בגד, ועם מי היה במגע, אצלנו ובמקומות שבהם ריגל ובגד.

התחזית: עננים טעונים דיסאינפורמציה

הדברים הללו, סביר להניח, לא ייוודעו, בטח לא בשנים הקרובות. אבל אנחנו כנראה גם לא נדע אם הדברים ידועים או לא. מכיוון שדרכן של פרשות כאלה להיות מלוות בפרסומים לרוב של מידע מטעה - חלקו מכוון, אבל רובו בא ממה שקרוי "מקורות בכירים", כלומר אנונימיים, כלומר לא בהכרח אמינים.

הציבור צריך להיות מוכן, אם כי ספק אם המוכנות תסייע לו, להבדיל בין אינפורמציה לבין דיסאינפורמציה. כבר היום אנחנו מוצפים בשני סוגי מידע אלה.

האם העיתונות צריכה להמשיך לחפור כדי להגיע אל ה"בשר", כלומר אל המידע שקשור במעשיו של האוסטרלי, הן כסוכן המוסד והן כבוגד במוסד? מה שהיה חסר לי בדיווחים ובפרשנויות ששמעתי עד כה הוא דאגה כלשהי לכך שהגילויים עלולים לפגוע בביטחון המדינה. באמת לגרום נזק. במקום זאת שומעים בצורה הרבה יותר ברורה את הלהיטות למצוא מידע שעדיין לא פורסם.

השותפות הבין-עיתונאית

בהחלט יש עיתונאים בעלי חוש מפותח יותר של אחריות. ויש כאלה שמעמידים את הפרסום כתכלית עליונה, ללא סייגים. קבוצה זו של עיתונאים היא השותפה הטבעית של אלה הקרויים "עיתונות זרה".

שותפות בין המקומיים מסוג זה לבין העיתונאים הזרים מתבטאת לא רק בשיתוף-פעולה מבצעי. הכתב האוסטרלי שפרסם את הפרשה סיפר כי קיבל את המידע מעיתונאי ישראלי, שאמר לו שאין סיכוי שהוא יוכל לפרסם זאת בישראל.

אם בעיתונות ה"ממוסדת" יש בכל זאת מידה מסוימת, אפילו רבה, של בלמים ואיזונים, הרי שאלה לא קיימים כמעט בכלל בסוגים האחרים של התקשורת. לפעמים הציבור מרוויח מכך, כי אנחנו מקבלים מידע, לאו דווקא ביטחוני, שאולי לא היה יוצא החוצה בדרך אחרת. אבל בפעמים אחרות נגרם נזק שלא תמיד אנחנו יודעים עליו ועל שיעורו.

בשורה התחתונה: עיתונות צריכה לפרסם ידיעות המגיעות אליה, הציבור זכאי לקבל ממנה לא פחות מזה. אבל הציבור רוצה גם לדעת שביטחונו, האישי והלאומי, לא ייפגע כתוצאה מפרסומים אלה. איך מאזנים בין השניים? אשיב בשתי מלים שעיתונאים משתדלים מאוד להימנע מהן: לא יודע.

matigolan@globes.co.il

בסוף דווקא גאידמק עשה את זה

עם ציבור האוהדים של בית"ר ירושלים נמנים כמה מבכירי ונאורי העם. ראש הממשלה לשעבר אהוד אולמרט, ראשי עיריית ירושלים לדורותיהם, יו"ר הכנסת רובי ריבלין מגדיר את עצמו אוהד גדול, ועוד רבים אחרים כמותם.

במשך שנים הם שמעו את קולות השטנה שיצאו מפיהם של האוהדים העמיתים שלהם. מה היה להם לומר על כך? שמדובר ב"קומץ". בירושלים הם ידועים בשם אחר, "לה פמיליה". הם מהווים חלק מהנוף של משחקי בית"ר כמעט מאז ומתמיד.

ברור שהנכבדים גינו אותם. אבל מה הם עשו בעניין? מקסימום קראו להם להתנהג יפה. נו נו נו. והמשיכו לבוא למשחקים ולהתגאות באהדתם לקבוצה. עכשיו אנחנו רואים ניסיון של ממש למגר את התופעה.

ומי גרם לכך? ארקדי גאידמק, הוא ולא אחר. לא אודי, לא רובי, לא ביבי, לא אף אחד מבכירי המדינה והעיר. בוודאי אף אחד מאלה שהיו בעלי בית"ר בעבר, ונתנו את הגנתם לאוהדים כולם, גם ל"קומץ".

מכיוון שהאיש הזה, גאידמק, ספג אצלנו הרבה עלבונות, לא כולם בלתי מוצדקים, צריך לציין גם את המעשה החשוב והאמיץ הזה. נקווה רק שזה יצליח.

צרו איתנו קשר *5988