פרשת צבי בר: נדבקים לכיסא

אולי השעיית ראש עיר עם פתיחת חקירה פלילית היא צעד מוקדם

לפני כחודש הגישה הפרקליטות כתב אישום חמור נגד ראש עיריית רמת-גן, צבי בר. העמדתו לדין של בר, שהייתה צפויה זה זמן רב, בחשד לעבירות שחיתות חמורות לרבות לקיחת שוחד בסכומי עתק לאורך שנים, היא חוליה נוספת בשרשרת השחיתויות החמורות ברשויות המקומיות בישראל.

לא בכדי הועמדו לדין בשנים האחרונות לא מעט ראשי ערים ומועצות מקומיות, וכתבי אישום בעבירות של שחיתות ממשיכים להיות מוגשים נגד נבחרי ציבור ופקידים ברשויות המוניציפליות.

חוק הרשויות המקומיות קובע, כי אם הורשע ראש רשות מקומית בעבירה שיש עמה קלון, כהונתו נפסקת מרגע שפסק הדין נעשה סופי. אבל מה קורה בשלב הקודם להרשעה הסופית? דהיינו, בשלב הגשת כתב האישום. התנועה לאיכות השלטון עוסקת בנושא הזה במשך שנים רבות, גם בעניינו של צבי בר.

התנועה פועלת למען תכלית כפולה: האחת, להפסיק את כהונתו כראש העיר כבר בשלב שבו הוא עומד למשפט פלילי בעבירות חמורות; והשנייה, להפסיק את כהונותיו במוסדות התכנון והבנייה שבהם הוא מכהן - הוועדה המקומית והוועדה המחוזית - בין היתר נוכח העובדה שהעבירות שבהן הוא מואשם קשורות באופן ישיר למתן טובות-הנאה ליזמים ולקבלנים במסגרת תפקידיו אלה.

לפני שבועות אחדים כתב עו"ד נידאל חאיק מהתנועה לאיכות השלטון לחברי מועצת העיר רמת-גן, וביקש שהמועצה תעשה שימוש בסמכותה להשעות את בר מכהונתו. לדברי חאיק, "מכתב האישום החמור, הכולל שורה של אישומים נגד ראש העירייה, מצטיירת התמונה כי במשך שנות כהונתו הפר בר לכאורה באופן שיטתי וחוזר את הדינים הבסיסיים החלים על נבחר ציבור ועובד ציבור, תוך שהוא משלשל לכיסו, מאות אלפי שקלים".

לטענת התנועה, "כתב האישום לכשעצמו מהווה ראיה מנהלית משמעותית וכבדת-משקל המצביעה על חשש רציני ומשמעותי כי בר אכן עבר את העבירות החמורות המיוחסות לו".

הדרישה להעביר נבחר ציבור מכהונתו, על יסוד אישום פלילי שטרם הוכח בבית המשפט, איננה נקייה מספקות. היא מבקשת ליצור איזון בין שני ערכים נפרדים, שבמציאות הישראלית נמצאים פעמים רבות משני עברי המתרס: מצד אחד, עקרון המשילות וכן העיקרון הדמוקרטי שלפיו הציבור הוא זה הקובע את נבחריו המשמשים בעמדות שלטוניות; מצד שני, עקרון שלטון החוק והחלתו של עיקרון זה גם על נבחרי הציבור עצמם.

במסגרת זו, ניתן דגש לנורמה שלפיה על מוסדות השלטון להיות נקיים ככל הניתן משחיתות ומהתנהלות בלתי חוקית, במטרה לשמר את אמון הציבור במוסדות אלה.

העברה מכהונה של נבחר ציבור, בין אם ברמה הארצית או המקומית, על יסוד שלב בתהליך הפלילי הקודם להרשעה חלוטה, דורשת איזון בין שני הערכים האלה. השעיית ראש עיר עם פתיחת חקירה פלילית נגדו נראית כצעד מוקדם מדי; אך אם הוחלט להגיש נגדו כתב אישום, לאחר שיקול מעמיק ומתן שימוע, ראוי שאותו נבחר ציבור יפנה את כיסאו, אם לא מיוזמתו, אז מתוקף החלטת מועצת הרשות המקומית הרלבנטית.

ואם כבר מדברים על אמון הציבור, נזכיר את פרקי הזמן הארוכים שבהם מעכבת הפרקליטות את ההחלטות בנוגע להעמדתם לדין של ראשי ערים. גם כאן, בדומה למקרים אחרים, האחריות מוטלת לפתחו של היועץ המשפטי לממשלה, יהודה וינשטיין.

אמנם, הפרקליטות שתחתיו אינה מסייעת בידו תמיד לקדם את החקירות, השלמות החקירה וקבלת ההחלטה במהירות הנדרשת, אך היועץ הוא זה שאמור לנהל את המערכת, ולא מי שתחתיו.

הפרקליטות מתמהמהת בתיקי ראשי ערים אחרים

בשנת 2008 דרשה התנועה לאיכות השלטון לקבוע הנחיות וקריטריונים למשך הזמן הראוי לקבלת החלטה על-ידי התביעה בכלל החקירות המתנהלות. אלא שבכל מקרה, נבחרי ציבור נכנסים תחת סעיף הקרוי "עניין ציבורי מיוחד". הבעיה היא, שדווקא אותו עניין מיוחד נותן למערכת אפשרות לטפל בתיק פרק זמן ארוך יותר.

כתב האישום נגד צבי בר כבר הוגש, אבל בעניינם של ראשי ערים אחרים, הפרקליטות עדיין מתמהמהת ללא הצדקה סבירה. לדוגמה, טרם התקבלה החלטה בעניין העמדתו לדין של ראש עיריית בת-ים שלומי לחיאני, שהחקירה בעניינו, בחשד לעבירות של שוחד, מרמה והפרת אמונים ועוד, הסתיימה כבר לפני שנה וחצי; מלבדו, הפרקליטות מעכבת מתן החלטה גם בתיקיהם של ראש עיריית רמת השרון יצחק רוכברגר; ראש עיריית חדרה חיים אביטן; ראש עיריית מודיעין-עילית שמעון גפסו; וראש עיריית רמלה יואל לביא.

השאלה המתבקשת - היכן הפרקליטות?