קדנציה בלי רפורמות

אם ניתן לסכם במשפט אחד את 4 שנות כהונתו של שר המשפטים היוצא פרופ' יעקב נאמן, יהיה זה המשפט הבא: למרבה המזל, 3 הפרויקטים המרכזיים שסימן נאמן בקדנציה שלו בראש מערכת המשפט, נכשלו כישלון חרוץ.

כדאי לעצור ולהרהר מה אומרת העובדה שהיעדים המרכזיים שסימן שר המשפטים עבור מערכת המשפט, הם כאלה שהציבור צריך לייחל לכישלונם. אבל בשורה התחתונה, שר משפטים נוסף מסיים קדנציה בלי שהצליח לחולל את הרפורמות שביקש לבצע, ובלי שטרח להניע את השינויים שכן דרושים במרחב הציבורי-משפטי.

3 הפרויקטים המרכזיים של נאמן היו - היוזמה לפיצול תפקיד היועץ המשפטי לממשלה; הצעת חוק בוררות חובה; והצעת חוק יסוד: החקיקה.

המהלך הראשון, הנועז, שביקש נאמן לבצע, היה פיצול תפקיד היועץ המשפטי לממשלה, באמצעות העברת כל סמכויותיו כראש התביעה הכללית לפונקציה חדשה - "התובע הכללי". במהלך זה ביקש נאמן לנטרל באחת את השיניים שיש ליועמ"ש, ולהותירו כמי שמחלק עצות בלתי מחייבות לרשויות השלטון ולממשלה; וכן לכרסם במעמדו של פרקליט המדינה על-ידי הצבת פונקציה חדשה מעל ראשו, וליצור פיצול ומדון בקרב גופי הפרקליטות, התביעה הכללית ומחלקות הייעוץ והחקיקה במשרד המשפטים, תוך ריב בלתי פוסק על סמכויות ועל תחומי פעולה.

קשה לדמיין הצדקה רציונלית למהלך כזה, מלבד הרצון לזרוע הרס, פשוטו כמשמעו, בכוחה של התביעה הכללית שהשתחררה חלקית מהעכבות הכרוכות במיצוי הדין עם פוליטיקאים מושחתים.

המהלך השני, של יצירת ערכאה שיפוטית מופרטת תחת השם המכובס "בוררות חובה", כבר הגיע לשלב של הצעת חוק מגובשת. גם כאן, אלמלא התייצבו נגד נאמן בכירי עולם המשפט, לרבות נשיאי בית המשפט העליון דורית ביניש ואשר גרוניס, המהלך היה עלול ליצור בכייה לדורות.

בין שהיה זה רצון להחליש את מעמד השופטים, או להחדיר לזירה השיפוטית עורכי דין פרטיים המשוחררים מכללי האתיקה והפרוצדורה, או אינטרסים זרים אחרים - הצעת "בוררות חובה" הייתה חוסמת את שערי הרשות השופטת בפני האזרח הקטן, מבטלת את זכותו לריב את ריבו בפני שופט מטעם המדינה, ומותירה אותו חשוף להתעמרויות משפטיות דוגמת אלה שמהם סובלים כיום פליטים ומסתננים בבתי הדין למשמורת.

המהלך השלישי, המתעתע, היה המסוכן מכולם. הצעת חוק יסוד: החקיקה, שגובשה במשרד המשפטים בהנחיית נאמן, הייתה אמורה לחולל מפנה ביחסי הכוחות בין הרשויות המבצעת (הממשלה) והמחוקקת (הכנסת) לבין הרשות השופטת (מערכת המשפט).

לצד ה"סוכריה" בדמות קביעת סמכותו המפורשת של בית המשפט העליון לפסול חקיקה בלתי חוקתית של הכנסת, סמכות שכיום אינה מצויה במחלוקת, כללה ההצעה סמכות לכנסת להתגבר בפועל על כל החלטת פסילה של בית המשפט העליון.

חקיקה חסרת מעצורים

נוכח רוח החקיקה הדורסנית האנטי-דמוקרטית חסרת המעצורים ששררה בכנסת הקודמת, סמכות זו הייתה עלולה לעקר מתוכן הן את סמכותו החוקתית של בית המשפט, והן את מגילת זכויות האדם הישראלית כולה, שממילא רובה ככולה היא תוצר הפסיקה.

נאמן לא התבייש לסטות, בגיבוש סמכות ההתגברות של הכנסת על פסיקת העליון, אפילו מהמלצות הוועדה הציבורית שבראשה עמד הוא עצמו, שהתנתה את הסמכות הזו ברוב מיוחד של 70 חברי כנסת.

אלמלא שגה נאמן בהערכת כוחו מול ראש הממשלה נתניהו, שהסיר את תמיכתו הפוליטית מהמהלכים הללו נוכח ההתנגדות העזה במערכת המשפטית, היה יכול נאמן להצטייר בתום הקדנציה כמי שהצליח ליישם את כל תוכניותיו האפלות של קודמו בתפקיד, דניאל פרידמן, לכרסום כוחה של מערכת המשפט.

והנה עוד נקודה למחשבה: האם מינויה המחודש של יו"רית התנועה ציפי לבני לשרת המשפטים מסמל את החזרה של המערכת הפוליטית לימים שבהם הציבה בראש מערכת המשפט שר הרואה את תפקידו בהגנה על שלטון החוק מפני מתקיפיו?