"דנקנר אמר שמלחמות צודקות ועיתונות זה העיסוק הרומנטי בעולם"

אמנון דנקנר, שהובא היום למנוחות, ידע לזהות בתוך הדור הצעיר של העיתונאים את אלה שנולדו למקצוע ■ את "הנבחרים" הוא קידם והפך להם לחבר ולמורה דרך ■ רון לשם ונדב איל מספרים על הרגעים והמחוות שחיברו אותם לעורך המיתולוגי

בניגוד לרבים מבני דורו, אמנון דנקנר, שנפטר בסוף השבוע, לא פחד מאנשים צעירים ומוכשרים ולא ראה בהם איום. כשריד לדור של עיתונאים לוחמניים ונאבקים, הוא ידע לזהות בתוך הדור הצעיר - שנאבק בעיקר בלבטיו האישיים - את אלה שנולדו למקצוע.

את הכישרוניים והחריפים שבהם, לא רק שהוא אימץ אל לבו וקידם, אלא הוא גם הפך לחברם האישי ולמורה דרך. רבים מאותם "ילדי דנקנר" נמצאים היום בתפקידי מפתח בתקשורת הישראלית.

"הוא הביא אותי מ'ידיעות' ובגיל 25 הפך אותי לראש אגף החדשות", מספר אחד מהם, הסופר והתסריטאי רון לשם. שמו של לשם מצטרף לאחרים כמו חיליק שריר, סמנכ"ל חדשות 2; אלון גולדשטיין, עורך המשנה של "ידיעות אחרונות"; אורי רוזן, עד לאחרונה מנכ"ל חדשות 10; ונדב איל, עורך חדשות החוץ של ערוץ 10.

לשם מספר שהתפקיד היה גדול עליו, אבל דנקנר הפציר בו לקחת אותו. הדבר הראשון שהוא אמר לי והופתעתי ממנו, זה שהוא רומנטיקן, והיה חשוב לו להגיד שמלחמות צודקות ועיתונות זה העיסוק הרומנטי בעולם", אומר לשם ל"גלובס".

במשך 3 שנים עבד לשם ב"מעריב", בין 2003 ל-2006, שבמהלכן הפך גם לסגן העורך, ימים שאותם הוא זוכר כמאבק אחד גדול. "הייתה אז ב'מעריב' רוח קרב שעוררה אז את כל עולם העיתונות.

"דנקנר פתח במלחמת עולם בפרינט אחרי 10 שנים של שיתוק, בניסיון להילחם על העמוד הראשון, הכותרת הראשית. הקרב היומיומי הזה, הייתה בו תשוקה אדירה, שגרמה לזה שהעורכים - הצעירים והוותיקים - היו מסיימים לערוך בשעה 1:00 בלילה ונשארים שעתיים בקיוסק למטה רק כדי לחכות שיגיע 'ידיעות אחרונות', מרוב חרדה לראות איך אנחנו לעומת המתחרים. היה לו חשוב להביא אנשים שרואים בעיתונות דרך חיים ולא עבודה סטודנטיאלית. הגענו למצבים שאנשים נשארו לישון עם שק שינה במערכת".

לימים עזב לשם להיות סמנכ"ל בזכיינית ערוץ 2 קשת, ודנקנר נתן את ברכתו.

שיחות ארוכות אל תוך הלילה

"העצה הכי טובה שהוא נתן לי היא שהחיים צריכים רוטב, משהו שירטיב אותם", אומר נדב איל, איש חדשות 10 ו"מעריב" עד היום.

איל ואשתו תמר איש-שלום היו שניים מארבעת האנשים היחידים שקראו את "ימיו ולילותיו של הדודה אווה" לפני שפורסם, וגם זכו להקדשה בספר. "הוא אמר את זה על כתיבה וגם על החיים. אמר שבחיים צריך להיות משהו תוסס, שיש בו מוזיקה, שיש בו תנועה".

בן כספית ואבי בטלהיים, שהיה סגן העורך ב"מעריב", הביאו את איל לעיתון כשהיה עיתונאי צעיר, ורק במערכת הבחירות של 2003 התקיימה הפגישה שהפכה אותו ואת העורך הראשי האימתני לחברים טובים עד ליומו האחרון של דנקנר.

"הגיע אלינו אדם שניסה למכור סיפור מלא האשמות קשות. כך הגענו אני, ככתב פוליטי, והוא ללשכתו של דנקנר. אחרי חצי שעה הוא יצא מהחדר, ודנקנר שאל מה אני אומר, ואמרתי שמנסים להשתמש בחולשותיו כדי למכור לו סיפור שלדעתי הוא לא נכון. שעושים עליו ספין. דיברתי בחוצפה, אבל הרגשתי שזה מה שנכון. הוא החזיר את הבנאדם לחדר ואמר לו: 'אני חושב שאתה לא דובר אמת'. למחרת הסיפור התפוצץ בטלוויזיה, אבל דנקנר לא הצטער. מאותו רגע זכיתי באמונו, כי אמרתי לו את האמת. מאותו רגע הפכתי לחבר שלו מאז ועד היום".

השיחות הארוכות, אל תוך הלילה, הן דבר מוכר לכל חבריו של דנקנר. "לא הסכמתי איתו בפרשת דרעי בשום אופן, וחלק מהשיחות הארוכות ביותר שהיו היו בוויכוחים סביב זה", נזכר לשם. "הוא ידע לדקלם כל סעיף בתביעה ובגזר הדין. וברגע מסוים הבנתי, כשהיינו יושבים עד השעות הקטנות של הלילה, שהוא פשוט נורא אוהב ויכוחים. 'הסכסך', כמו שהוא קרא לזה, היה ערך עיתונאי בעיניו. להתגרות באנשים, להכריח אותם לחשוב. היה לו אומץ ענק לשלם מחיר.

"השיחות איתו עד אמצע הלילה, על הספות אצלו במשרד, היו או ויכוחים או סיפורים נוסטלגיים של העיתונות של שנות ה-60 וה-70. הוא היה מתרפק עליהן באופן קומי, כמראה מאוד מטרידה למצב העיתונות היום".

"לא ניסה להשפיע על מילה"

איל שמר עם דנקנר על קשר ממש עד לימים אלה. "היינו מדברים לכל היותר כל כמה ימים, לפעמים יותר מפעם ביום. הוא ידע כל מה שקורה בחיים שלי ושל תמר. הוא ידע איך להקשיב. לא הייתה לו סבלנות לסיפורים משעממים. אפשר היה לדבר איתו על בעיה אישית, בעיה בקריירה והוא יכול היה להשקיף על זה ממרומי ניסיונו בעיתונות.

"מצד שני, הוא היה מספר סיפורים. רוב הזמן רציתי לשמוע אותו, הוא היה מספר סיפורים נהדר. היינו אמורים להיפגש בשבוע הבא כי אנחנו נוסעים לצרפת, והוא אסף לי כמה ספרים שהוא רצה לתת לי.

"עם זאת, הוא גם לא היה סלחן. בתרגום נאום אובמה תרגמתי קטע מחזון ישעיה, לא במילים המדויקות, והוא אמר 'איך אתה לא מכיר את הפסוק, תמר לא הייתה נופלת ככה'".

לשם נזכר בהגינות העיתונאית של דנקנר, אף שזו בוקרה לא אחת. "היו כמה מצבים שבהם נאלצנו לפרסם תחקירים קשים וחריפים על חברים שלו, כמו במקרה של יוסי גינוסר. אמנון ידע מה המשמעות של הפרסום הזה לחברות שלהם ולחיים של יוסי ולבריאותו, ואפילו היה יום שיוסי בא לאכול איתו במשרד כשכבר עבדנו על זה, וזה שבר לו את הלב. אבל הוא לעולם אפילו לא גמגם, לא ניסה לרסן או להשפיע על מילה".

עצה לכתבי קורס כתבי גלי צה"ל

חיליק שריר ונדב איל מובילים יחד בשנים האחרונות את הקורסים הקדם-צבאיים של כתבי גלי צה"ל הצעירים.

"הוא נתן לי עצה מצוינת שאני מעביר להם כל שנה בקורס", מספר איל. "אני אומר להם 'סיפורים טובים קורים לאנשים שיכולים לספר אותם. אם אתה יודע לספר את זה, הסיפורים יבואו'. כך גם החברים הטובים בחיים, הם אלה שמלמדים אותך כל הזמן מחדש איך להיות חבר".

אמנון דנקנר ז"ל

* גיל: 67

* מצב משפחתי: נשוי + 2

* מגורים: רמת-השרון

* פעילות עיתונאית לאורך השנים: היה כתב, בעל טור ופרשן בעיתונים "הארץ", "דבר", "חדשות", "מעריב" ו"סופהשבוע". בין השנים 2002-2007 ערך את עיתון "מעריב"

* פעילות ספרותית: פרסם עשרות ספרים בהם הביוגרפיה המדוברת על דן בן-אמוץ, שעוררה סערה ציבורית

* עשייה טלוויזיונית: שימש במשך שנים כחבר פאנל בתוכנית "פופוליטיקה" ובשנת 2009 אף שיחק בסדרה "פולישוק"

* עוד משהו: המאמר המפורסם "אין לי אחות", שבו יצא נגד בני עדות המזרח, שפורסם בעיתון "הארץ" בשנת 1983, יצר עימותים על רקע עדתי