הצצה נדירה לפורמט הישראלי שעשוי להיות הלהיט הבא

אישה שמנה עומדת מול מראה, בחדר מלא באנשים, וכולם מחכים שהיא תבכה. המצלמות מכוונות אליה, ויש אישה נוספת, מאחורי המצלמה, שהעבודה שלה, בגדול, היא לעזור לה לבכות. היא שואלת אותה עוד ועוד שאלות על רוחב מידותיה. "איך זה מרגיש?", "מה את רוצה להגיד לעצמך?", "מה הכי מפריע לך?".

אני לא הייתי עומד בזה. המעמד מביך אותי מדי, והאישה מול המראה נראית לי מסכנה מדי. הייתי מוותר לה מזמן ואומר לה שלא נורא, ושתעזוב, והכל בסדר. הייתי טועה, כמובן. האישה מאחורי המצלמה לא כמוני. היא לא מוותרת. ממשיכה ולא מרפה. בצד השני של החדר חבורה של אנשים עומדת מול מוניטור שמקרין את המתרחש, פניהם מודאגים. ומה יהיה אם לא תבכה? אבל אז, בסוף, זה עובד. האישה השמנה פורצת בבכי קצר ומטלטל. מאחורי המוניטור ערבוביית רגשות: חלק מהצופים מחייכים חיוך גדול של הקלה, אפילו מרימים Thumbs Up קטן. אחרים מרוגשים מאוד, מזילים דמעה גם הם.

החדר הוא אולפן, לא כל-כך מרשים ונוצץ, שבו מצלמים חלק מאחד מארבעת ימי הצילום הארוכים והמייאשים של הפורמט הבא שקשת מכרה בפסטיבל מיפ האחרון, "Remember ?Me", בתקווה שיוכתר ללהיט הבינלאומי הבא ממטבחה. "ברור שאנחנו שמחים שהיא נשברה", אומרת אחת המפיקות, "לא מזה שהיא בוכה, אלא כי חששנו שהפורמט לא עובד, וכשהיא מתפרקת מול המצלמה אנחנו מבינים שזה עובד וזו תחושת הקלה גדולה". מפיקה אחרת מחייכת חיוך מלא סיפוק ויוצאת החוצה. "רק רציתי לראות שזה פועל. עכשיו סיגריה". הסיגריה שאחרי.

אני ציני, כמובן. העורכת טל הררי, זו שלפני רגע חפרה עם עוד ועוד שאלות, ממתנת קצת את הרושם הזה. "אנחנו מצלמים פורמט והגיבורה שלנו שומרת על איפוק כל הזמן, ולא משחררת, תמיד בשליטה. וזה רגע שאנחנו צריכים, הרגע שבו היא מתחברת לרגשות שלה. אנחנו לא שמחים שהיא בכתה, זו לא המטרה. המטרה היא להראות רגע אמתי". והרגע האמתי הוא כשהאישה השמנה שרה. כלומר, נשברת.

ההכנות ליום הזה התחילו כמה שבועות קודם. מנהל התוכניות של קשת, רן תלם, הנהיג מדיניות דלת פתוחה במשרדו - כל החפץ יכול להיכנס ולהציע רעיון. ככה זה היה גם כאן: מישהו העלה את הרעיון של "לחזור לעבר". להחזיר אנשים למצבים לא נוחים בעברם, שהם הצליחו להיחלץ מהם, ולגרום להם להתמודד שוב עם התחושות. תלם אהב, וצוות של קשת התחיל לשבת על פיתוח הפורמט - בניית ה"תנ"ך" של התוכנית, מציאת משתתפים.

התוכנית הראשונה מחזירה את שירה, שרזתה כ-70 קילו, לימיה השמנים. היא עוטה על עצמה חליפת שומן, ונפגשת כך עם חבריה לבית הספר שצחקו עליה במקרה הטוב והתעלמו ממנה במקרה הרע. אחר כך היא מפתיעה אותם כשהיא מתעמתת איתם כאישה רזה - והם בשוק. כך שהאישה השמנה מול המראה לא באמת שמנה. היא רואה את עצמה, לראשונה, בתוך חליפת השומן, מאופרת בכבדות. אחרי שנים כרזה, בקשת מחזירים אותה לנקודת השפל של חייה ורוצים לראות מה יקרה כשהמצלמות עובדות. הגוף מזויף, הדמעות לגמרי אמתיות.

העיקר שזה "עובד"

לכאורה, הסיפור של הפורמט הזה שונה. הוא מיועד למיפ, פסטיבל מכירת הטלוויזיה הגדול. בהתחלה זה מרתק: איך עושים טלוויזיה שנועדה אך ורק כדי להימכר? אבל בעצם, כל טלוויזיה נועדה אך ורק כדי להימכר. בקשת, מסרבים להתייחס לתוכנית ככה, כאל מוצר. כאן מדברים על ערכים, וחינוך, ורגשות, וניצחון, וטלוויזיה טובה. במערך יחסי הציבור המשומן של קשת אומרים שוב ושוב: "זה סיפור מיוחד, המרוץ למיפ, אבל אנחנו לא עושים טלוויזיה לחו"ל. אנחנו עושים טלוויזיה טובה".

אני מצטרף לתהליך הזה בשלב די מאוחר. על הצוות כבר עברו כמה שבועות ארוכים של עבודה. הם הכריעו לטובת "השיבה להשמנה", אולי מפני שזו הגרסה הקלה ביותר להפקה של הפורמט, בחרו מתמודדת (שירה וסרמן, שדווקא מוכרת לציבור כ"חצי שירה". בקשת לא מודאגים מכך. מי שהתעלם ממנה בתיכון, הם מאמינים, לא טרח לעקוב אחריה), והרכיבו ליין-אפ.

אבל בישיבה האחרונה לפני היציאה לצילומים, הליין-אפ הוא בסיס לשינוי. הכל מועמד לסימן שאלה ושתי שאלות חוזרות שוב ושוב: "מה ה-reason why שלנו?" ו"האם זה עובד?". בדפי הליין-אפ יש שני סוגים של סצנות: סצנות של שירה הרזה, בפונט רגיל, וסצנות של שירה השמנה, בבולד. אם זו בדיחה פנימית של הצוות, הפנים שלהם לא מגלות דבר. הליין-אפ מפרט דקה אחר דקה מה יקרה בתוכנית: שירה עוטה חליפת שומן. שירה נפגשת עם הבעל בקפה. שירה נפגשת עם המדריכה התומכת מהתנועה. שירה נפגשת עם המורה המעליבה מהתיכון. שירה הולכת לפגישת מחזור. שירה חוזרת כרזה. מגיעים לרמת הפריים ממש. "אני רוצה את הסינק האולטימטיבי", אומר תלם, "'אני עדיין מרגישה כמו ילדה שמנה שאף אחד לא סופר'".

המעבר על הליין-אפ מציף שאלות שבטח נשאלו אינספור פעמים: "אבל למה היא רוצה לחזור להיות שמנה?", "מתי מגלים לצופה את הפורמט? מתי חושפים את ההשמנה?". אלה לא שאלות של מה בכך: הן יחזרו בישיבת ההכנה לפיץ' שייערך במיפ, כי אלה בדיוק השאלות שבכירי הרשתות הזרות ישאלו. והתשובות של קשת משתנות ומתעצבות לאט-לאט, לפעמים תוך כדי הפסטיבל.

הצוות מתלבט איך לשלב את הבעל של שירה. הם צריכים להחליט אילו פגישות כשמנה יהיו לשירה לפני פגישת המחזור, ועם מי היא תתעמת אחר כך כרזה. אני חושב ישר על הדם: עימותים נוטפי ארס וחשבונאות עם הבני זונות מהתיכון שהרסו לה את החיים. שוב אני טועה. לא מחפשים כאן רוע מזוקק, את מי שהכי הכאיב לשירה. "זה סיפור של ניצחון", מסביר לי תלם, "לא של נקמה. הרע יהיה חלק מזה, אבל בסופו של דבר, מה שצריך להראות זה את הטוב".

למרות שיש ליין-אפ מסודר, הצעות חדשות עולות כל הזמן. תלם מאוד אוהב את ההצעה להרים פרופיל פייסבוק מזויף של שירה. רגע אחרי שמדברים על פרופיל שקרי של שירה ואיך ירמו את האנשים מעברה, הצוות מדבר על מה הצופה יקבל כעדות אמינה ל"הש*בתה של שירה אל התקופה השמנה": "לקחת אותה לחדר כושר זה יותר מדי. אבל כן צריך להחזיר אותה לזירת הפשע. אולי שתלך לקסטרו ושום דבר לא יעלה עליה כשמנה? בעצם שתלך ל'מתאים לי'". "חשוב לצלם את ההשמנה באופן מכובד. לא נכריח אותה לדבר עם המוכרת, להגיד 'שום דבר לא עולה עליי'. לא נהפוך אותה לפתטית". הבמאי, פלדי (אמיר פלדמן), מציין שזה מרגיש כמו "מור אוף דה סיים". תלם חותך: "אבל זה עובד". מילת הקסם - עובד. מה ישחרר את ברז הרגשות אצל הצופה, כמו שעוד מעט ישחררו אותו אצל שירה.

*** הכתבה המלאה - במגזין "פירמה"