"קל להיטפל אליי, אנשים לא נותנים שיבלבלו אותם"

הרבה רואים בו את אחת ההונאות הגדולות של הכדורגל הישראלי, אבל יואב זיו בדרך לאליפות 4 בקריירה שאין מה להתבייש לכנות אותה "מפוארת" ■ ראיון

הוא ביקש לקבוע רק בבוקר למחרת הדרבי. בבוקר למחרת הדרבי הוא התנצל מעומק לבו, אמר שהוא לא יכול לקבוע עכשיו, כי הילד פתח את הראש והוא בדרך להוציא אותו מהגן. הוא ביקש לדבר שוב בארבע. בארבע הוא התרוצץ אחרי הילד. הוא ביקש לדבר שוב בתשע, אחרי שהילדים כבר יירדמו. בעשר בלילה הוא כבר היה מותש, בזמן שהילד מתייחס לבטן של אבא כמו טרמפולינה.

את מה שלא עשו חלוצי היריב, כמה שלא הכשירו אותו מאמני הכושר בקבוצה שלו, אלה שמבדילים את הקבוצה שלו מכל היתר, עשה יצור קטן בן ארבע וחצי. יואב זיו הוכרע. "חמישי, באחת", הוא מלמל בקושי.

***

מפתיע משהו, אבל יואב זיו כבר בן 32. איכשהו הוא נתפס כאילו הוא איפשהו באמצע הקריירה שלו, בן הדור של מליקסון ורפאלוב. הוא לא, ואם לא יחולו הפתעות לא צפויות, הוא היום בדרך לאליפות רביעית בשלוש קבוצות שונות, אם מביאים בחשבון שהיה בסגל האליפות של מכבי חיפה לעונה אחת בתחילת המילניום, ואפילו פתח בהרכב באחד המשחקים ("טכנית, יש לי ארבע אליפויות וחצי. בעונה השנייה של גרנט שוחררתי באמצע העונה, ככה שיש לי חצי אליפות בעונה הזאת"). ובניגוד גמור לדור הכדורגלנים העכשווי, שום דבר מהאופי המקולקל של הכדורגלן הישראלי המצוי לא דבק בו. הוא אדיב, צנוע ולרגע אחד לא נותן לאגו להשתלט עליו.

דבר אחד לא הצליח זיו לנצח: את הדימוי. עושה רושם שלעד הוא יהיה הברווז המכוער. והכל בגלל קללת תפקיד המגן. דוד אמסלם קורא לו "האלמנה השחורה של המגרש". אוהדי מכבי זוכרים את אבי כהן בזכות 17 שערים שהבקיע בעונת האליפות 1991/92, אבל ספק אם הם יידעו לספר על היכולות ההגנתיות שלו. ככה מצא את עצמו יואב זיו בתפקיד שק החבטות של אוהדי מכבי ת"א, האיש להתגולל עליו בכל הזדמנות ובכל הקשר. אבל תסביך הרדיפה של זיו לא נעצר במכבי. יותר מדי אנשים רואים בו את אחת ההונאות הגדולות של הכדורגל הישראלי ולא קולטים מה לדבר הזה ולנבחרת.

"יש לי את הדימוי הזה ואנשים לא נותנים שיבלבלו אותם", הוא מחייך. חיוך קטנטן, בזווית הפה. "מגן זה קצת תפקיד כפוי טובה. אם המשחק ייגמר 3-2, יגידו שעשית חורים בהגנה. אם ייגמר 0-0, יגידו למה לא עזרת יותר בהתקפה. חוץ מזה, זה תפקיד שקרוב מאד לקהל ביציע. יותר קל להיטפל אליי", הוא אומר, "כבר בתחילת העונה החלטתי לשנות גישה. יש תנועת עדר אצלנו. אחד מתחיל לקלל, היתר מצטרפים אליו. אבל החוכמה מבחינתי היתה לדעת להתנתק בזמן משחק. היה משחק אחד, לקראת סוף העונה שעברה, נגד בני יהודה, שכל הקבוצה היתה במומנטום רע. כולם בקהל נתפסו רק עלי, לא משנה מה אני עושה או מה קורה במגרש. ואני, אני באחד המשחקים הטובים שלי באותה עונה. אני מוצא את עצמי בזמן משחק, כשניגשים אלי שחקנים ואומרים לי 'מה הם רוצים ממך, אנחנו לא היינו שורדים את זה'".

לאורך כל הקריירה שלו, הקפיד זיו לנדוד בין קבוצות בתדירות של אחת לשנתיים-שלוש. עכשיו הוא במכבי עם חוזה יפה של 2.1 מיליון שקל ברוטו לעונה. זה אולי היקשה על הזדהות הקהל, אבל למאמנים של זיו לאורך השנים, בארץ ובגיחה הקצרה שלו לבלגיה, לא היה אף פעם קושי לזהות את היכולות המקצועיות שלו, ועל אף שהחליף שש קבוצות, הוא היה שחקן הרכב בכולן ברוב הזמן. לא יכול להיות שכל המאמנים של זיו לאורך הקריירה התעקשו לא ליישר קו עם הדימוי.

"בסוף העונה שעברה הייתי בכושר פנטסטי. אבל כשניר לוין הגיע במקום איווניר, גם לו היתה דעה קדומה עלי מהתקשורת והקהל. לקח לו זמן להתייחס אלי אחרת. העונה הגיע צוות אימון זר והם התייחסו לכולם כשווים. זה הדבר הכי טוב שקרה לי. לא עניין אותם מה היית או איך שיחקת ובטח שלא מה כותבים או אומרים אנשים. הם הסתכלו על כולם נקי, משחקן נוער לזר. לקחתי על עצמי ללמוד מהם כל דבר, כמו ילד שעלה מהנוער. לתת המון בכל אימון. עובדה שאני לא יוצא מההרכב".

אולי הוא התחשל כיוון שהתחיל באמת מלמטה והיה צריך לחצוב את הדרך שלו למעלה. לא חלק מקליקה, לא מסומן מילדות במועדון מיוחס. הוא התחיל בהפועל גבעת אולגה, ילד בן תשע שנוסע ארבעים דקות בטרמפים לאימון, מהבית במבוא דותן, שמקריב הרבה כדי להגשים חלום. מאולגה הגיע למכבי חיפה, משם להפועל חיפה ולנצרת עילית, בית"ר ירושלים, לוקרן, ולבסוף מכבי.

"כן, זה היה חלום, והעניין הוא, שאף אחד לא מבטיח לך שהוא יתגשם. כמה ילדים משחקים כדורגל בקבוצות הנערים והנוער, וכמה באמת בונים קריירה? הרוב נושרים בדרך, חלקם כי הם לא יודעים להתמודד בגיל צעיר עם ההקרבה. הייתי הופך עולמות כדי להגיע לאימון. ילד שמחכה לטרמפ אחרי בית ספר ולפעמים עוברות שעתיים עד שאחד כזה מגיע. בשבתות להעיר את אבא בשש בבוקר שייקח אותך. זה מחשל אותך. הדרך הארוכה, הוויתורים. אתה חי מסביב לכדורגל כבר מגיל כזה. הנחישות היא חלק מהמקצוע, כישרון נטו לא מספיק".

***

זו עונה שלישית שלו במכבי. אבל רק האחרונה מבקשת באמת לייצר תסריט חלופי לשרלטנות המקצועית שאפיינה את המועדון הזה שנים. דומה שלא משנה מי היו משחקים שם, ממסי ועד צ'אבי אלונסו, אי שם, סביב המחזור השישי, היתה מגיעה ההתרסקות.

"חומר השחקנים כאינדיבידואלים לא פחות טוב מבשנתיים הקודמות", הוא אומר כשהוא נדרש בכל זאת להבדל שהתחולל במכבי תוך קיץ אחד. "היתה תקופה קשה במכבי. היינו מתחילים טוב, מובילים את הליגה ואז היה מגיע הסחרור התורן. היה קשה לצאת ממשבר שנקלענו אליו מוקדם מדי. השנה הפסקנו להתייחס לכל אובדן נקודות כמשבר. הקרינו לנו שכל הפסד הוא לא משבר. היתה התבגרות והתגייסות של כולם, מהצוות המקצועי ועד השחקנים. המערכת נתנה לנו שקט שלא קרה כלום. מהמועדון זה הקרין לקהל. הפסדנו דרבי, אחר-כך נגד בני יהודה ופתאום אנחנו בפיגור 3-1 מול רמה"ש, והקהל לא מפסיק לעודד. זה הוסיף לנו כוח למהפך. הבנו אחרי השנתיים הקודמות שאנחנו צריכים לשנות דיסקט ושאנחנו צריכים לקחת יותר על עצמנו. ברור לי לגמרי שחלק מהשינוי הוא פונקציה של תוצאות, אבל זה לא התחיל מזה. כל צורת העבודה של צוות האימון החדש שונה. מההכנה שלהם אותנו למשחק, העבודה של הכושר הגופנ י, העבודה הטקטית והעבודה היותר פרטנית עם כל שחקן. המעקב הצמוד שלהם אחרינו. זאת צורת עבודה שונה כל-כך, שאני אתקשה להסביר עד כמה. פתאום מתברר שאנחנו יכולים להתאים את עצמנו לדרישות גבוהות, בלי יותר מדי פשרות. היום אנחנו מועדון פחות היסטרי. רואים דרך, לא ניצחונות".

פתאום הוא שואל כמה זמן עוד נשאר לדבר. אשתו סמסה וביקשה שיוציא את הילד מהגן. לא נעים לו להפסיק באמצע, אבל הילד, אתה יודע, והוא מבקש שתבטיח להתקשר אם תרצה להיפגש שוב להמשיך לדבר. "את רוב החלומות הגשמתי. עברתי שינויים בקריירה, לא חשבתי שאשחק מגן. עד גיל 24 הייתי שחקן התקפה נטו. את הכנף השמאלית גיליתי בגיל מאוחר. זה נראה לי קצת חסר משמעות אם אתה שחקן התקפה או כנף כל זמן שהגשמת חלום ובנית קריירה, אתה לא חושב?"