שינויים בהרגלי הבריחה

א.

המסע שלי אל תוך עצמי והרחק ממה שמכונה "השמאל האוטומטי" ממשיך, אלא שלפעמים אתה יוצא למסע ולא יודע לאן תגיע. והפעם על הפרק: סוגיית מהגרי העבודה, חסרי המעמד, הפליטים או מבקשי המקלט. קראו להם איך שתקראו, רק אל תקראו להם מסתננים, זו מילה מגעילה.

קודם כול, הבהרה: אחרי טורים קודמים בנושא ירדו עליי שאני מכפיש שמאלנים ושאין דבר כזה שמאל אוטומטי מחוץ לדמיון שלי. אני מקבל את הביקורת בהכנעה ומודה שכולנו אנשים חושבים ויפים, משמאל ומימין. אז נכון שזה קצת עומד בסתירה למציאות, אבל מה לי כי אלין: את רוב חיי הבוגרים הקדשתי לבריחה מהמציאות.

בקצרה ובגסות, אפשר לסכם את הבדלי העמדות כך: משמאל טוענים כי ישראל מדינה גזענית, מפלה ואלימה. מימין טוענים כי מדובר בסכנה קיומית וכי לישראל זכות להגן על עצמה. השבוע החולף סיפק לנו 3 מקרי מבחן מעניינים. ניסיתי לצלול אל תוך המדמנה הזו, וכמו שתראו, אין סיכוי לצאת ממנה נקי.

ב.

מקרה ראשון: השבוע התגלה כי נתוני המשטרה מראים עלייה מטורפת במספר התיקים הפליליים שנפתחו ב-2012 לסודנים ולאריתראים השוהים בישראל. 2,814 תיקים סך-הכול (מתוכם 2,208 פליליים ועוד 606 תיקים על עבירות ביטחון, מה שזה לא יהיה), לעומת 1,370 ב-2011.

מדובר בנתונים מפחידים, וסביר להניח שהאמת אפילו גרועה בהרבה, שהרי הנתונים האלה אינם כוללים את רוב הפשיעה בתוך הקהילה, שאינה מדווחת. "בשנה האחרונה אין שבוע שבו לא מתקיים דיון שבו מעורב אזרח זר במעשה אלימות... רחובות הערים הפכו לבלתי בטוחים, אזרחים שלווים חוששים לצאת מבתיהם מחשש לאלימות", נכתב לפני שבועיים בפסק דין של בית המשפט המחוזי.

מילים קשות, וגם המציאות. אם אתם מכירים, כמוני, אנשים שגרים בשכונות דרום תל-אביב, רובם המוחלט יאשר את המילים הנ"ל בצורה נחרצת. המקום על סף פיצוץ, אם לא עבר את הסף הזה מזמן. אכיפה כמעט ולא קיימת שם ועל הרתעה אין מה לדבר. חבר טוב שלי הותקף על-ידי 4 אפריקאים בלילה בדרום העיר. היו להם סכינים שאולתרו מפחיות משקה שבורות.

על פניו המסקנות ברורות: המדינה חייבת לעמוד על המשמר. זה לא זמן לפוליטיקלי קורקט של שמאלנים. זה זמן לניידות ולשוטרים חמושים, זה זמן לאגרוף ברזל ולהטלת אימה. זה שבאת ממקום גרוע לא מתיר לך להפוך גם את המקום הזה למקום גרוע.

אבל אז אתה יורד עוד קצת לנתונים ורואה ששיעור פתיחת התיקים לסודנים ולאריתראים עומד על 44 תיקים לאלף נפש וזאת לעומת 45 תיקים לאלף נפש בקרב כלל האוכלוסייה בישראל. ז'תומרת שהבעיה היא לא רק אצלם, ובטח ובטח שלא בגזעם ובצבעם - הבעיה היא גם במדיניות שזה כל מה שהיא מאפשרת להם.

אם אין תנאים ואין עבודה ואין תקווה ואין עתיד - יש יותר פשיעה. זה עד כדי כך פשוט. אם המדינה תיתן להם לעבוד, הכול ישתפר פלאים. זה בדיוק מה שקרה עם הדארפורים, שאותם לא תמצאו בטבלאות הפשיעה. למה? כי הם קיבלו היתרים והתפזרו בארץ והתחילו לעבוד ובנו לעצמם חיים. האומללים מסודן ומאריתריאה חיים הרבה יותר מדי נפשות בחדרים הרבה יותר מדי קטנים ואין להם כלום. תן להם משהו, והם יפרחו. יש רעיון לשלוח אותם ללימודי מקצוע ולהשתמש בהם כדי לפתור אחת ולתמיד את בעיית הדלת המסתובבת של העובדים הזרים.

ג.

ואם מדברים על דלת מסתובבת, בואו נדבר רגע על הכניסה שלהם לישראל. ההיגיון שלי אומר דבר כזה: העובדה שהגדר בדרום הביאה לירידה כה דרסטית במספר המגיעים לישראל מוכיחה שלא מדובר בפליטים אלא במהגרי עבודה, שהרי אם מדובר היה בפליטים "על אמת", היינו אמורים לראות אלפים מהצד השני של הגדר. הימין צדק, אמרתי לעצמי - זאת גם אם מכניסים לחישוב את אלפיים ויותר האנשים במתקן סהרונים. יותר מזה, אמרתי לעצמי: אם אלה שלא באו אינם פליטים, הרי שגם אלה שכבר באו אינם פליטים. ואם אינם פליטים, הרי שהימין צדק. לעזאזל!

נשמע הגיוני? אז זהו, שהתיאוריה הזו לא ממש מחזיקה מים. נתחיל דווקא מהסוף: ישראל בכלל לא מעבירה את האנשים האלה, סודנים ואריתראים (שהם 90% מהנכנסים) את התהליך הבינלאומי לבדיקת פליטות. לשם השוואה: בעולם שיעורי ההכרה בפליטים מהארצות הנ"ל הם 74%, בישראל 0.02%. אז או שכל הפליטים הלכו למקומות אחרים ואנחנו קיבלנו את מהגרי העבודה, או שלמישהו יש אינטרס לא לבדוק אותם. בכל מקרה, הפער הזה הוא הרבה יותר מחשוד. ישראל חייבת להעביר את האנשים האלה הליך מסודר. להכניס את הפליטים ולהגן עליהם, ולהחליט מה היא עושה עם מהגרי העבודה.

בנימין נתניהו ואלי ישי מתגאים בכך שהגדר עצרה את הזרם. כנראה שיש בזה משהו, אבל בדיקה מעמיקה יותר מגלה שלא ממש, או לפחות לא רק. מתברר שחלק גדול מהירידה בהגעה לישראל יכול להיזקף בכלל לזכות משהו אחר: שינויים בנתיבי הבריחה וההגירה.

עד השנה שעברה איטליה הייתה מגרשת את כל המהגרים אליה בחזרה ללוב, ולכן מספרים גדולים של בורחים ומבריחים בחרו בנתיב של סיני לישראל. לפני שנה בוטל ההסכם של לוב ואיטליה - והופ! פתאום אף אחד לא רוצה להגיע לישראל, כולם מעדיפים את אירופה. רוצה לומר: מיוחדים ככל שנהיה, בעיית ההגירה היא בעיה עולמית.

ד.

מקרה שני: המשטרה נוטלת דגימות דנ"א של מהגרים מאפריקה שחצו את גבול מצרים. כאלף דגימות נלקחו עד כה. יצוין כי הדרך היחידה, על-פי חוק, לקחת דגימות כאלה היא לפתוח לאנשים הנ"ל תיק פלילי. זה מסביר את 606 עבירות הביטחון שבסוגריים בתחילת הרשימה. משמאל קמה צעקה: מדובר באפליה, הפללה והפרת זכויות.

אז נכון, מדובר בשערורייה, אני מסכים, אבל בעיניי זו שערורייה משפטית-חוקית בעיקרה, ולא מוסרית או גזענית. החוק במדינת ישראל מאפשר לקחת דנ"א רק מחשוד בפלילים, כלומר מחייב לפתוח תיק פלילי, ולפתוח תיק פלילי לאדם שלא עשה דבר מלבד להיוולד שחור ולברוח מהגיהינום זה דבר לא מוסרי. אבל מה לעשות, ובטח בהתחשב בנתוני הפשיעה, שמגיע בן אדם שאין לו תעודת זהות, דרכון, גיל, או אפילו שם שאפשר לוודא. איך תזהה אותו - אם יפשע ואם לא? דגימת דנ"א היא דווקא פתרון הגיוני. זה לא הופך את ישראל לגזענית בעיניי, ממש לא.

זה לא אומר שאת החוק לא צריך לשנות, ולעשות את זה תוך כדי שמירה על זכות המדינה לזיהוי של הנכנס בשעריה.

ה.

מקרה שלישי: עיריית תל-אביב ערכה השבוע מבצע וסגרה כ-10 מסעדות של אפריקאים בדרום העיר ואף צולמה שופכת אקונומיקה לסירים.

משמאל זעקו: מערכת הבחירות של רון חולדאי נפתחה, זו גזענות וגועל נפש לשפוך ככה אקונומיקה. אבל בחיי שאני לא מבין מה רוצים פה מחולדאי. לא כל מבצע הוא גזענות או מערכת בחירות.

יותר מזה, טוב עשה חולדאי. הרי המקומות האלה הם אסון תברואתי ובטיחותי, ואם הייתה מתפרצת מגיפה? ואם היו מתים 20 איש בשריפה? מה היו אומרים אז? בדיוק אותו דבר, רק הפוך: הוא מפקיר אותם למותם, הוא גזען וכו'. הוא חייב לאכוף את החוק. זה רק הגיוני.

ו.

זהו, נגמר ולא גירדתי את קצה-קצהו של הנושא. נמשיך בשבוע הבא.

מסקנות ביניים:
1. החיים מורכבים מדי בשביל מסקנות חותכות.
2. אנחנו לא כל-כך גרועים כמו שמספרים לנו.