דרושה: רשות לאומית לאוצרות הטבע בישראל

מהוויכוח המתלהט על יצוא הגז הטבעי מישראל עולה מסקנה מעניינת: אין מידע מדויק על כמויות הגז הטבעי שנמצאו בחופי ישראל, וכמה עתיד להימצא. חמור מזאת - אין לאיש מושג כמה גז טבעי תצטרך המדינה בעתיד, לאיזה שימושים, ולמשך כמה זמן. זאת, אף ש"וועדת צמח" העלתה מספר תרחישים שהתבססו על נתונים ותרחישים שסיפקה לה רשות הגז הטבעי. למיטב ידיעתי, וכפי שעולה מדוח ועדת צמח, רשות הגז הטבעי לא ערכה סקר צרכנים מקיף ועדכני לפני שסיפקה את תרחישיה, ולכן לא ברור על מה הם מבוססים. בדיון שהתקיים בוועדת הכלכלה של הכנסת בשבוע שעבר עלתה העובדה המביכה הזו שוב ושוב. ח"כ אחד אומר שנזדקק לכל הגז שיימצא, והשני טוען שיש לייצא את רובו. אלה ואלה אינם מסתמכים על נתונים אובייקטיביים בלתי-תלויים, וכל אחד טוען לפי הבנתו שלו.

חוסר המידע הזה אינו אופייני רק לגז הטבעי. יום אחד גילינו שארצנו אינה זבת חלב ודבש, אבל היא עשירה במינרלים, בפוספטים, בכימיקלים טבעיים ובאוצרות טבע רבים. מה נעשה בהם? עד כמה הציבור מודע לקיומם ולשימוש בהם? רק השנה נחשף ששיעור התגמולים שמקבלת המדינה על מחצבי ים המלח הוא נמוך ביותר. האומנם? ואם כן - למה? מה השיעור הנכון? כמה מחצבים ואוצרות טבע כדאי או צריך לנצל, וכמה ראוי לא לנצל כלל? ומה עם פצלי השמן בחבל עדולם? לנצל או לא?

כרגיל אצלנו, יש ריבוי רשויות בנושא ואין האחת יודעת מה עושה רעותה. לדוגמה, רשות המים אחראית על משק המים בישראל, אך המים אינם מצויים בחלל ריק. שאיבת מים מן האקוויפרים ומן הבארות, משמעה שינוי אקולוגי המשפיע על מחצבים אחרים. התפלת מים דורשת אנרגיה רבה, וזו מאין תבוא. האם רשות הגז הטבעי הביאה בחשבון בשיקוליה את הצורך לשימוש בגז הטבעי כתשומת אנרגיה להתפלת מים? ואם כן, לכמה מים ולאיזו תקופת זמן? ומוביל המים הארצי? האם לא הגיעה השעה להפסיק לשאוב את מי הכינרת ולהסתפק במים מותפלים?

הרישיונות לחיפושי גז ונפט או לכריית מחצבים אחרים ניתנים היום מכוחה של חקיקה מיושנת שאינה רלבנטית יותר. ישנה ועדה הממליצה לשר האנרגיה מה לעשות במבקשים וברישיונות. הקביעה הסופית נעשית לפי שיקול דעתו של השר האחראי. הייתכן? כשר התשתיות לשעבר אומר לכם, שלא היו לי נתונים מספיקים למי להעניק רישיונות כרייה, חציבה או חיפושי גז ונפט, וסמכתי על שיקול-דעתו של הפקיד האחראי. זו אינה דרך פעולה רצויה. בעיקר לא היום.

תפיסות עולם שונות, ולעזאזל העובדות

צרות של עשירים. ולא, אין הכוונה לטייקונים. הגענו למצב שבו יש לנו מדינה שכדאי לנצל את מחצביה. ההנאה מניצולם צריכה להיות של העם היושב בציון. יש שיטענו כי יצואם לנכר - יעשיר את הקופה במצלצלים רבים שלהם אנו זקוקים כאוויר לנשימה. יש שיטענו כי דווקא פיתוח איטי ומושכל שלהם - ייטיב עימנו יותר. מי צודק? האם מישהו יודע היום מי צודק, או שמא אנו מערבים בוויכוח הזה תפיסות עולם שונות, ולעזאזל העובדות. מישהו חכם כבר אמר פעם: בוויכוח בין עובדות לעקרונות - העקרונות תמיד גוברים.

הגיעה השעה להקים רשות לאומית למחצבי טבע בישראל. לבטל את הרשויות העוסקות כיום כל אחת בתחומה ולאגד את כולן תחת גג אחד. איחוד כזה יביא ליעילות ולמניעת כפילות משאבים. ניתן אז יהיה גם לנתח ולבדוק השפעות רוחב כלליות של ניצול משאב זה או אחר. לבדוק נוסף להשפעות כלכליות נטו, גם השפעות סביבתיות-אקולוגיות, חברתיות, וגם להעלות שאלות על מעמדה הבינלאומי של ישראל כיצואנית או כיבואנית של מחצבי אנרגיה ומחצבים אחרים. רשות לאומית תערוך גם סקרים ודוחות, תקבע כללי מדיניות ברורים למבקשי הרישיונות ולעם ישראל, ועוד ועוד - ככל הנדרש בעניין.

מכיוון שתמיד דגלתי ב"נאה דורש נאה מקיים" - אשלח בימים הקרובים לחברי-הכנסת ולשרים טיוטה של הצעת חוק כזו. אשמח אם הצעת החוק הזו תגיע לדיון ציבורי ראוי, שבסופה - כולנו נצא נשכרים.

* הכותב כיהן כשר התשתיות הלאומיות.