גרמניה (לא ממש) מעל כולם

כל העולם משבח את "המודל הגרמני", עם ההעפלה של שתי גרמניות לגמר האלופות ■ אבל האם המודל הזה באמת כל כך מוצלח? כמה נקודות למחשבה

"דויטשלנד, דויטשלנד איבר האלס, איבר האלס אין די וולט!" ("גרמניה מעל הכל, מעל כל דבר בעולם!"). שורות אלו של ההמנון הגרמני, שנכתב בשנת 1841, מבטאות לא רק את הלך הרוח הפטריוטי ורווי משקאות השיכר שינשב ברחובות לונדון במהלך סוף השבוע הקרוב מגרונם של התיירים הגרמנים, עת ייפגשו באיירן ודורטמונד לגמר הצמ'פיונס ליג בוומבלי; השורות הללו מבטאות גם את התחושה בקרב אירופה כולה. תחושה שהגרמנים החכמים, המחושבים, המתקדמים כלכלית - סוף סוף מצליחים להביא את היתרונות האינסופיים שלהם לביטוי בזירת המועדונים של הכדורגל.

רק שהלך רוח שכזה יכול הרבה פעמים להתברר כסערה בכוס ויינשטאפן. הגרמנים לא באמת החלו עידן חדש של שליטה בכדורגל האירופי. הם בסך הכל שלחו שתי נציגות לגמר ליגת האלופות. שם זה מתחיל, שם זה גם נגמר. כל יתר הדברים האחרים שיספרו לכם בימים הקרובים על הכדורגל הגרמני? עזבו, נו. אנחנו בחרנו להתמקד באמת המזעזעת, שמורכבת משלושה פרמטרים:

1. פסיכולוגיה חברתית. פרשני ואוהדי כדורגל נוטים לחטוא בהטיה קוגניטיבית כשזה נוגע לניתוח תוצאות של כדורגל. כיום הקבוצות הגרמניות מצליחות, ושתיים מהן אף העפילו לגמר האלופות. יש מי שדואג לייחס את זה למודל העסקי המשובח של הכדורגל הגרמני שהנה, קוצר את הפירות עכשיו. תזכורת: רק לפני שנה עולם הכדורגל לא הצליח להפסיק להתרגש מההצלחה הפנומנלית והעקבית של ברצלונה ונבחרת ספרד בחמש השנים האחרונות. האם זה אומר שהמודל העסקי של הכדורגל הספרדי, זה שכורע תחת חובות של מיליארדים, הוא מוצלח?

גם אם מתעקשים לייחס חשיבות תהומית כלשהי לעובדה שיש השנה שתי גרמניות בגמר, חייבים לבדוק האם מדובר במגמה. ובכן, ממש לא: למעשה, שתי קבוצות גרמניות מעולם לא הצליחו להגיע יחד אפילו לחצאי הגמר, עד העונה הזאת.

הלאה: הפעם האחרונה בה קבוצה גרמנית זכתה באלופות היתה ב-2001 (באיירן). מאז זכו בצ'מפיונס קבוצות מספרד, איטליה, אנגליה, ואפילו פורטוגלית אחת. הפעם האחרונה שקבוצה גרמנית זכתה בטורניר המשני, גביע אופ"א, היתה ב-1997 (שאלקה). בכל ההיסטוריה יש לגרמנים רק שש זכיות באלופות: כמו להולנדים, ופחות מלאנגלים, לספרדים ולאיטלקים. גם בגביע אופ"א מצבה של גרמניה לא טוב יותר.

מסקנה? כמו שב-2008 היה נמהר מדי להכריז על שליטה טוטליטרית של האנגלים ועידן חדש בכדורגל האירופי, רק בגלל שצ'לסי ומנצ'סטר יונייטד הגיעו יחד לגמר הצ'מפיונס - כך אסור להיסחף למסקנות דומות עם הגרמניות ב-2013. כרגע, הגרמניות נראות כמו סטיית תקן, לא כמו התקן. כמו עוד תעתוע קוגניטיבי קלאסי.

המדינות עם הכי הרבה זכיות בתארים אירופים
 המדינות עם הכי הרבה זכיות בתארים אירופים

2. גיאופוליטיקה. גרמניה מדורגת שנייה באירופה מבחינת גודל האוכלוסייה, עם מעל 80 מיליון תושבים (אחרי רוסיה). גרמניה היא המלכה הבלתי מעורערת של גוש האירו והמעצמה הכלכלית החזקה ביבשת. לכן, אך טבעי שגרמניה, אומה עם היסטוריה ענפה של כדורגל, תצליח לקיים את ליגת הכדורגל המקומית הפופולרית ביותר באירופה, לא? לא.

במדדים של פופולריות טלוויזיונית, גרמניה קורסת מול המתחרה הגדולה שלה - הפרמיירליג האנגלית. אין מה לעשות, גופי שידור בכל העולם מוכנים לשלם הרבה יותר כסף כדי להראות כדורגל אנגלי, לא גרמני: הפרמיירליג צפויה להכניס בעונה הבאה (2013/14) כ-2.2 מיליארד אירו מזכויות שידור. בבונדסליגה הכניסו בעונה הקודמת (2011/12) 546 מיליון אירו בלבד מהזכויות. אלו הבדלים עצומים. אפילו הליגה האיטלקית החולה והמתפרקת, מתבררת כמוצר משתלם הרבה יותר עבור ערוצי הטלוויזיה (כמיליארד אירו בעונה מזכויות).

ויש כמובן מדד פופולריות שהגרמנים תמיד דואגים להתגאות בו - של כמויות האוהדים הממוצעות שמגיעות למגרשים בבונדסליגה - ממוצע שנע כבר כמה שנים סביב 42 אלף למשחק, הגבוה בעולם הכדורגל (לעומת 35 אלף בליגה השנייה בדירוג - הפרמיירליג). רק שיש בעיה אחת עם המדד הזה: הוא נוטה לכופף את המציאות הסטטיסטית. בפרמיירליג מתקיימים 380 משחקים בשנה, בבונדסליגה 306 בלבד. גורו כלכלת הספורט מאוניברסיטת מישיגן, פרופסור סטפן סיזמנסקי, מקביל את זה לסיטואציה הבאה: "תשאלו את עצמכם איזו מאפייה יותר פופולרית - זאת שמוכרת 100 כיכרות לחם ביום אבל סגורה בימים שבת וראשון, או זאת שמוכרת 80 כיכרות ליום אבל פתוחה שבעה ימים בשבוע? ברור שהשנייה". והנה עוד נתון שמשקף את היתרון האנגלי: כל זה קורה כשבמאפייה השנייה מחירי הלחם, או מחירי הכרטיסים והמנויים, גבוהים בכ-50%.

אוהדי באיירן מינכן, בונדסליגה / צילום: רויטרס
 אוהדי באיירן מינכן, בונדסליגה / צילום: רויטרס

3. מקרו-כלכלה. התקנות הפיננסיות של הבונדסליגה מחמירות ביותר. הן מונעות מקבוצות לצבור הפסדים גדולים לאורך זמן (אם כי המניעה אינה מוחלטת: בעונת 2009/10, לדוגמא, 11 מועדונים מתוך 18 סיימו בהפסדים, והמינוס הכללי של הליגה עמד על 77 מיליון אירו). הן מונעות מבעלים מיליארדר, באמצעות חוק החמישים פלוס אחד (51% לפחות חייבים להיות בשליטת אוהדים) להכניס מועדונים להתחייבויות לא ריאליות.

רגע, אבל האם התקנות האלו מועילות למישהו מלבד רואי החשבון של המועדונים?

לא בהכרח: התקנות הסוציאליסטיות האלו רק מנציחות את הפערים בין המועדונים, ואת חוסר היכולת של מרביתם לפרוץ את תקרת הזכוכית הפרטית שלהם. "המודל הגרמני" הנחשק והנכסף יוצר ליגה נוראית כמעט בחוסר התחרותיות שלה. יש סיבה די מובהקת מדוע באיירן זכתה ב-22 מתוך 44 האליפויות האחרונות, ומדוע היא רכשה עכשיו ללא בעיה את מריו גצה, כוכב היריבה הכי גדולה שלה, דורטמונד: באיירן יצרנית הכסף מספר 1 של הליגה. היא כבר למעלה מ-20 שנים רצופות מסיימת עונות ברווחים תפעוליים. היא הכניסה ב-2011/12 סכום של כ-368 מיליון אירו - יותר ממה שדורטמונד ושאלקה הכניסו יחד.

אז נכון, דורטמונד ואחרות הן קבוצות שמחוברות לקהילה, האוהדים קובעים סדר יום אצלן, הכל מאד רומנטי ויפה; אבל דורטמונד היא לא באיירן, ובמתכונת הנוכחית של הליגה הגרמנית היא גם לא תהיה באיירן. כי אין לה דרך רגולטורית לשנות את זה. דורטמונד לא תוכל לשאוף להישגיות של באיירן לעולם, הישגיות שיכולה להגיע עבורה רק אם תעבור לשחק בליגה קפיטליסטית אכזרית, בה שייח'ים ואוליגרכים מסוגלים לשנות בין-לילה את חוקי המשחק.

המטרה בכדורגל, ובכל ענף ספורט כלשהו, היא בסופו של דבר לנצח. ככה לפחות סיפרו לנו כשהיינו קטנים. אין מטרות יותר קריטיות. תחת המודל הגרמני שכל אירופה משתוקקת לחקות כרגע, ניצחונות יכולים בקלות להפוך למטרה קצת פחות חשובה. מה שגורם ללא מעט תהיות לגבי רלוונטיות המודל.

אריאן רובן, באיירן מינכן, בונדסליגה / צלם: רויטרס
 אריאן רובן, באיירן מינכן, בונדסליגה / צלם: רויטרס