תדהמה שהפכה לזעם

יאיר לפיד הוא איש של מילים. כפזמונאי. כשדר. כסופר. כשחקן. בטלוויזיה. בעיתון. כשר אוצר, וגם בפייסבוק. לפיד יודע איך להשתמש במילים במיומנות מעוררת התפעלות. עבורו, המילים הן חתיכות פלסטלינה. אפשר לשחק בהן. להעביר מצד לצד. לארגן מחדש. להדביק, ליישר ולמעוך. יש רק בעיה קטנה אחת: מילים הן רק מילים. הן לא עובדות. הן לא תמיד משקפות את המציאות.

והמציאות של לפיד בחודש האחרון קשה, זועפת ונחרצת. בדומה למצביעיו שנטשו אותו, שכועסים עליו, שחשים פגועים, ובעיקר מרגישים שוטים גמורים. איך האמינו לו. איך קנו את כזביו. איך חשבו שהוא שונה, אחר וחדש. לפיד נראה כל-כך אומלל מול המתקפה, שכמעט מתחשק לאמץ אותו אל לבנו וללחוש לו: לא נורא, יהיה בסדר. עד שנזכרים בתקציב. ואז זה עובר.

בניגוד למילים, שאותן אפשר לעבד, המספרים הם עניין מסובך יותר. נתוני הסקרים בשבועיים האחרונים מלמדים על התרסקות של ממש. בסקר "לילה כלכלי" הגדירו 47% מהמשיבים את תפקודו של לפיד כ"רע", 65% קבעו שהפר את הבטחותיו לבוחר, וכמחצית ממצביעי "יש עתיד" טענו שלא היו מצביעים לו שוב. בסקר ערוץ הכנסת התברר שרשימת לפיד, שרק לאחרונה סומנה כאלטרנטיבה שלטונית עם כ-30 מנדטים, צנחה ל-16; ואפילו העבודה, שומו שמיים, חלפה על פניה.

אבל הסקר הקשה מכל פורסם ביום שישי בעיתון "הארץ". 19% בלבד שבעי רצון מתפקוד שר האוצר לעומת 53% שלא. 72% לא מאמינים לו שהמצב הכלכלי ישתפר. ו-69% לא מאמינים לו שגם העשירים נפגעו מהתקציב. כש-70% מהציבור מצהירים שאינם מאמינים לך, ורק 10% חושבים שאתה מתאים לתפקיד ראש הממשלה, מוטב לחשוב על קריירה חלופית. אבל לפיד מאמין במילים. הוא בטוח כנראה שמילים יכולות לברוא מציאות. כמו בספריו.

תדהמה בציבור שהופכת במהרה לזעם

קשה לומר שזה לא היה צפוי מראש. מי שעיניו בראשו (במיוחד אם קוראים לו בנימין נתניהו) יכול היה לחזות את העתיד של "יש עתיד": כניסה כפויה למשרד האוצר, הטלת שלל גזירות, תדהמה בציבור שהופכת במהרה לזעם, חזרתה של המחאה החברתית, צניחה בסקרים, והכי גרוע: הזעם הופך ללעג. לפיד, כצפוי, היה לשק החבטות של הציבור. בפייסבוק. ברדיו. בטלוויזיה. תוכנית הסאטירה "מצב האומה" לא הרפתה ממנו בסוף השבוע והטיחה בפרצופו עוגות קצפת בזו אחר זו. ככה זה כשמפוצצים בלון. הרעש מחריש אוזניים.

לפיד היה המטאור של הבחירות האחרונות. הוא רקח מפלגת אינסטנט שפנתה לבטן של מעמד הביניים. הוא דיבר בשפה שלהם, המתבדלת: לא לחרדים ולערבים, כן לקפיטליזם ולעוד כמה שקלים במשכורת.

ועם זאת, יש להזכיר: לפיד היה ברירת המחדל. מצביעיו מאסו בנתניהו. נרתעו משלי יחימוביץ'. ציפי לבני אכזבה אותם. ושאול מופז היה עבורם בבחינת סוס מת. מי נשאר? המגיש הנחמד וטוב המראה מהטלוויזיה, ש"אולפן שישי" וטורו האישי ב"7 ימים" הביאו לגבש לו קהל מעריצים, שיהפוך ברבות הימים לקהל מצביעים. במערכת הפוליטית העריכו כי 5 מנדטים מתוך ה-19 של "יש עתיד", זרמו למפלגה ברגע האחרון. זו הייתה הצבעת מחאה. המצביע הישראלי, כדרכו, מצביע נגד יותר מאשר בעד.

והוא גם לא סולח בקלות. תשאלו את נתניהו, שהמתין 10 שנים תמימות כדי לחזור לכס ראש הממשלה. למזלו של לפיד, נתניהו ואשתו שנואים כרגע עוד יותר ממנו, ויריבתו בראשות האופוזיציה לא הצליחה להבקיע אל לבו של הקונצנזוס. ברגע שמפלגת העבודה תשכיל להעמיד בראשה מועמד אטרקטיבי, לפיד עשוי להפוך להערת שוליים בדפי ההיסטוריה של הפוליטיקה הישראלית הגחמנית והתזזיתית.