שר הקלקלה, נפתלי בנט

שר שרומז שצריך לרסס את עובדי הנמלים כמו ג'וקים לא ראוי להישאר בתפקידו

"למרבה האבסורד, דווקא המשטר הקומוניסטי בסין, שלטון הדיקטטורה בסין, דואג לצרכנים הרבה יותר מכפי שממשלת ישראל דואגת לצרכנים. ייתכן שיש בממשלה אנשים שכוונותיהם טובות, אבל הם מחוקקים חוקים רעים"

(מנכ"ל של אחת מהחברות הבולטות, הוותיקות, הגלובליות והמצליחות במשק בשיחות סגורות)

אפשר להירגע: לא, אנחנו לא רומזים שצריך פה משטר קומוניסטי או שלטון של דיקטטורה (אף שהוא קיים בצורה כלשהי בכמה מקטעי ממשל), אבל ניתן לקוראים להרהר באמירה הזאת כמה דקות, ונחזור אליה לקראת סוף המאמר. בינתיים, אספנו בשבילכם כמה עובדות הנוגעות לוויכוח הלוהט על הנמלים ועל עובדיהם. השתדלנו לאסוף רק עובדות ומספרים ולא להישאב לסיסמאות האמוציונליות, לעתים השטחיות והרדודות שמלוות את הדיון, ובעצם הן מלוות כמעט כל דיון כלכלי בישראל - מהחרדים, דרך הוועדים הגדולים ועד הגירעון.

10 באפריל 1995: חברת מספנות ישראל הממשלתית, עמוסת החובות וההפסדים, נמכרת בסכום פעוט של 40.5 מיליון שקל לאנשי העסקים סמי קצב, שלמה מלצר (המוכר יותר כבעלים של קבוצת ליסינג גדולה ויבואנית רכב) ושלומי פוגל. מבנה הבעלות של המספנות עבר אי אלו שינויים עם השנים והיום מחזיקים במספנות כמה גורמים: סמי קצב (20.25%); שמלצר ופוגל בחברה משותפת (40.5%); משאב, בבעלות כלל תעשיות (19%) ; וחברת גולד בונד הציבורית בשליטת שמלצר ופוגל (20.25%). לימים נמתחה ביקורת קשה על הליך ההפרטה ועל המחיר שבו נמכרו המספנות לאנשי העסקים הפרטיים.

תחומי הפעילות של המספנות נחלקים לשלושה: המגזר הימי (תכנון, בנייה, תיקונים, תחזוקה ומתן שירותים שונים לכלי שיט צבאיים ואזרחיים); המגזר היבשתי-מתכתי (עבודות מתכת גדולות לפרויקטים הקשורים בתשתיות כמו בניית מנופים, חלקי רציפים וגשרים, מכלים וצינורות למתקני התפלה; והמגזר השלישי, הבונבוניירה של המספנות, המגזר הנמלי: ובכן, יש כבר נמל פרטי בישראל, במפרץ חיפה. הוא בבעלות מספנות ישראל והוא החל לפעול בשלהי 2008. נמל קטן יחסית אמנם, שמוגבל למתן שירותים לאוניות בינוניות וקטנות בגלל גודל תעלת הכניסה לקישון, אבל זה נמל פרטי, בלי ועדים, בבעלותם של שמלצר, קצב ופוגל.

סוף 2012, דוחות מספנות ישראל: החברה הרוויחה בארבע השנים האחרונות בלבד סכום יפה. מה זה יפה - כ-189 מיליון שקל, פי ארבעה מהסכום ששולם עבורה. וזה רק בארבע שנים, הרי חלפו 18 שנים מאז הפרטתה. השנים הקודמות היו אמנם צנועות הרבה יותר מבחינת הרווחים אבל השורה התחתונה ברורה: שמלצר, קצב ופוגל עשו מכה, ועוד איזו מכה. המספנה שווה מאות מיליונים לפחות (היה בעבר ניסיון להנפיקה), הדיבידנדים זרמו, זורמים ויזרמו, כי צבר ההזמנות של המספנות די בריא.

מה נגיד? כל איש עסקים ודאי מפנטז על תשואה כזאת חלומית. הכנסות הנמל עדיין צנועות יחסית, כ-65 מיליון שקל בשנה האחרונה, אבל צומחות יפה מדי שנה, הרווחיות הגולמית בריאה למדי, 29%, יותר משני המגזרים האחרים. בקיצור ולעניין: עסקה פגז של קצב, שמלצר ופוגל.

אנחנו מתפתים לומר על חשבון המדינה, על חשבון הציבור; קצב, שמלצר ופוגל יגידו קנינו נכס כושל ומפסיד, הזענו והשבחנו, מגיע לנו, וכל קורא מוזמן לקחת את הסיפור של המספנות לאן שהוא רוצה. נדמה לנו שזה סיפור קטן שמתאר היטב את התמונה הגדולה של חוסר השוויון העצום בישראל: מעטים שהתעשרו, בעוד התרומה לשאר הייתה שולית מכל הבחינות - הן מבחינת מחירים לצרכן והן מבחינת שכר לעובדים.

שלומי פוגל הוא חבר קרוב של בנימין נתניהו, ראש ממשלת ישראל, מלך ההפרטות של ישראל. בעבר הוא תיאר ב"גלובס" את סיפור ההיכרות שלו עם ביבי: "הכרתי אותו בשנת 2000 כשפיטרתי 2,400 עובדים באמקור. הייתי אז בטראומה, ואז הבנתי שיש כאן בעיה שנובעת מגלובליזציה. פניתי גם לנתניהו שהיה מחוץ לפוליטיקה. הוא הבין הכול, וקודם כל צריך ראש ממשלה כלכלי-חברתי. לימים ביקש ממני עזרה בחשיבה אסטרטגית. הכנתי תוכנית וקראתי לה 'מציון תצא תורה'".

לשלומי פוגל יש אזרחות ישראלית ובריטית. את מניותיו במספנות ישראל (כ-20%) הוא מחזיק באמצעות חברה פנמית, "מייטלנד אינטרנשיונל אינק", שנשלטת על ידי "טאואר טראסט", נאמנות זרה אשר הנהנים ממנה הם בני משפחתו של פוגל. אנחנו מניחים שכבר הבנתם את העניין: איך קוראים לזה בימינו? תכנון מס "לגיטימי" חוצה גבולות? מי כמו שלומי פוגל יודע שזו "בעיה שנובעת מגלובליזציה" או אולי "פרצת מס שנובעת מגלובליזציית מס". אכן, לא רק "מציון תצא תורה" אלא גם "מציון ייצאו מסים" שמתעופפים לעבר מקלטי המס. איש לא צריך להתפלא אם פוגל ושמלצר יעמדו בתור המתמודדים על מכרז הנמל הפרטי החדש.

נמל רטוב, נמל יבש

נמל רטוב, נמל יבש: יש דבר כזה, תתפלאו. בנמל הרטוב עוגנות אוניות ופורקים מכולות ברציפים. בנמל היבש מאחסנים את הסחורה במסופי המטענים הימיים. תתפלאו שוב: לא רק הנמלים הגדולים בעסק הזה, יש גם חברות פרטיות. אחת מהן היא... גולד בונד של שמלצר ופוגל, שיש לה מסופי מטען באשדוד, לצד הנמל הגדול, הידוע והמושמץ. נוסף לגולד בונד יש שלוש חברות פרטיות המספקות שירותים של "נמל יבש": אוברסיז קומרס, המסוף הפרטי המוביל בענף, השייכת לקבוצת צים, בבעלות... החברה לישראל של עידן עופר, אשדוד בונדד ומסוף 207.

תחרות ומחירים בתחום הנמל היבש: לכאורה, יש תחרות, סוג של תחרות בנמלים היבשים, לפחות לפי מספר החברות הפועלות בתחום. אז מה קורה למחירים? אה, זה דבר אחר. גולד בונד מתפארת בסיסמאות הידועות, היא מתפארת מיעילות תפעולית, משעות עבודה גמישות ומיכולת לספק שירותים במחירים אטרקטיביים. כל המילים היפות הללו מפליגות לעננים.

"המחירים עבור שירותי אחסנת המכולות והמטענים הניתנים בנמלים עצמם מפוקחים על פי דין", כותבת גולד בונד בדוחותיה. "על אף שהקבוצה איננה כפופה למחירים אלו בהיותה מחוץ לשטח הנמל, הקבוצה גובה, בדרך כלל, מחירים דומים לאלו הנגבים בנמל". אל תיפלו מהכיסא: עם כל היעילות התפעולית, השעות הגמישות והמחירים האטרקטיביים כביכול גולד בונד אומרת דבר פשוט מאוד: אנחנו מיישרים קו עם מחירי המקסימום! לא תחרות ולא נעליים, רק סיסמאות יפות.

נמל רטוב: שר התעשייה והמסחר, סליחה, שר הכלכלה, מר נפתלי בנט, האשים בפועל את הוועדים החזקים בנמלים ביוקר המחיה בישראל. העיפו מבט בבקשה על הטבלה שצירפנו, טבלת תעריפי פריקת המכולות בנמלים. יבואן המבקש לפרוק מכולה עם הערך הכי גבוה בבטנה, שווי סחורה של יותר מ-200 אלף שקל, ישלם יותר מ-1,000 שקל, 1,200-1,300 שקל, כלומר כחצי אחוז בלבד משווי המכולה. עד שזה מגיע לצרכן הסופי, המחיר כמובן עולה, בין אם כתוצאה ממסים אחרים בנמל (דמי תשתית ואחסנה) ובין אם כתוצאה מהוצאות אחרות כמו הובלות או כמובן רווחים חזיריים של היבואנים. השורה התחתונה היא שעלות פריקת מכולה היא שברירי אחוזים מהמחיר הסופי של המוצר לצרכן שמיובא בבטנה של המכולה.

התעריפים הללו, אגב, נכונים לכל הנמלים כי הם נקבעים במשרד התחבורה בעקבות הרפורמה בתעריפי הנמלים והם אף מפוקחים בצו הפיקוח על שירותים של משרד המסחר, סליחה, הכלכלה, בראשותו של מר בנט. מדובר בתעריפי מקסימום ולנמל מותר להפחית את התעריפים, והוא אכן מפחית בפועל ללקוחות גדולים (היו בטוחים שהנמלים הפרטיים יתיישרו לפי תעריפי המקסימום).

האמירה של בנט כאילו עובדי הנמלים אשמים ביוקר המחיה בישראל, אם כן, היא לא רק מביכה ברמה העובדתית-כלכלית, אלא גם מרושעת ומסוכנת. מרושעת, מפני שהיא הופכת שר בישראל למוביל של הסתה פרועה, לא מבוססת (אולי מבוססת רק על תחושות בטן). זו אמירה מסוכנת, משום ששר בישראל (וזו כבר אופנה) לא טורח לבדוק שום עובדה לפני שהוא יורה לכל הכיוונים באמצעות לשונו או מקלדתו. אה, שכחנו, אנחנו כנראה לא מעודכנים לגמרי בפעלולי התקשורת, מראית העין ומלאכת השיווק, שהפכה חזות הכול. כנראה יועצי התקשורת של בנט חיברו לו דף מסרים: היכנס באבי-אביהם של הוועדים, תצא גיבור, תצא חזק, קדימה, הסתער! ובינתיים הם מדליפים בשבילו רעיון אווילי וכלל לא פרקטי - לכבוש את הנמל ע"י הצבא.

עובדי הנמל וכל השאר: בנט גם נטע בציבור את הרושם המעוות שבגלל קבוצה מיוחסת של עובדים שמרוויחים הרבה מדי, כל שאר העובדים השכירים מרוויחים מעט מדי. לבו פתאום יוצא לחצי מציבור השכירים שלא מגיע לסף המס ולרוב ציבור השכירים שמרוויח 6,000-7,000 בחודש. הנה קצת עובדות: הוועדים החזקים, כולל בבנקים, מהווים כ-3%, מקסימום 4%, מציבור השכירים בישראל. רוב העובדים המאוגדים בוועדים החזקים אינם מרוויחים את השכר המיוחס להם כביכול בתקשורת. השכר הגבוה הוא של עובדי דור א', שאכן הגיעו למשכורות שמוציאות את הציבור משלוותו. שאר העובדים, רובם, אינם מגיעים לקצה-קצהו של השכר הזה, וחבל שהאוצר והבנקים בסקטור הפרטי אינם מאפשרים להציץ למספרים האמיתיים, כלומר, לשכר החציוני ולא הממוצע, שמשקף בצורה הטובה ביותר את תנאי ההעסקה בכל ארגון.

בכל מקרה, הרושם שבנט מנסה ליצור הוא שוב לא מבוסס כלכלית והוא שוב מסוכן ומרושע. אבל הוא בעיקר מקולקל. הוא מקולקל מעובדות, הוא מקולקל מוסרית והוא מקולקל כשיטה, כי השיטה היא שאין צורך להתעמק בפרטים, אין צורך להתמודד עם השאלות המטרידות, אין ממש חובה לצלול למספרים. אבל יש צורך חזק מאוד לעשות את הברור מאליו בעידן המופלא של שיווק, מיתוג, רייטינג וסיפוקים מיידיים: ליצור ספינים, להעיף סיסמאות. הן צריכות להיות קצרות. קליטות. בהירות. משכנעות. הירואיות. לשבור ועדים, לייצר תחרות, לפרק מונופולים, מחירים נמוכים לצרכן, יעילות, ריכוזיות ועוד.

בעידן המקולקל הזה, למרבה הצער, הופעות רהוטות ומשכנעות בתקשורת משמשות כתחליף לכושר עשייה, לכושר ביצוע, לעבודה של חריש עמוק, יומיומית, סיזיפית, עם יעדים ברורים. בעידן הזה, הממשלות כה עסוקות בקרבות של קרדיט, בקרבות של אגו ובניסיון נואש להתחבב על התקשורת, עניין שמנוצל לרעה על ידי עיתונאים שמינו עצמם למשיחים של הכלכלה הישראלית.

השרים כל כך עסוקים בכל הטראש המטופש הזה, עד שהם שוכחים את הלקוחות האמיתיים שלהם: הצרכנים, האזרחים, שכל הקרבות הללו מנוהלים מעל ראשם בתוך שימוש ציני בטובתם כביכול. וזה אולי הוביל אותו מנכ"ל שציטטנו בתחילת הטור למסקנה המשונה כביכול שלו: הוא צודק, בסין, על כל בעיותיה, על כל השחיתות בה, אנשי הממשל הם מוטי ביצוע. בישראל הם מוטי תקשורת, מוטי פוזה, מוטי שואו-אוף.

איש לא טרח לשאול השבוע את בנט, שפתאום דואג לציבור העובדים, למה מפלגתו והוא באופן אישי חושבים שהעלאת שכר המינימום העלוב בישראל היא "צעד פופוליסטי" שיגביר את האבטלה. פתאום מתברר שבנט, שמקונן ומרחם על עובדים שמרוויחים רק 6,000 שקל בחודש ברוטו, חושב ש-4,300 שקל בחודש כשכר מינימום הם די והותר במשטר העבדים בישראל, שהוא ומפלגתו, כנראה תומכים בו בעומק לבם.

ההסתדרות, עובדי הנמלים וכל השאר: השכר בנמלים הוא בעיקר בעיה של נראות וניהול. אם הממשלות לדורותיהן לא היו דואגות לבחוש פוליטית ולשלוח אנשי מפלגה לנהל חברות ממשלתיות, התמונה הייתה אחרת. אנחנו לא מקבלים את המשוואה שממשלות לא יודעות לנהל - אם הן רוצות, הן יכולות, ולא כל דבר צריך להפריט, במיוחד לא מתקני תשתית או מחצבים. ההסתדרות מצדה לא השכילה להבין שאם קבוצה מיוחסת מאוד של עובדים זוכה להעלאת שכר אוטומטית מדי שנה ("הטייס האוטומטי"), הייחוס הזה לא נראה טוב, במיוחד שההסתדרות הזניחה את ציבור העובדים החלש, את עובדי הקבלן, והתעוררה רק לאחרונה. מצבם של העובדים הללו לא ישתפר אם יכסחו את הוועדים החזקים ואת שכר העובדים שם, הוא ישתפר רק אם מישהו ידאג להם, מישהו שיאזן במעט את הכוח של המעסיקים והממשלות מול העובדים.

בנט עלה היום מדרגה: בסטטוס בפייסבוק, איך לא, הוא היגג את הדברים הבאים: "זהו. אי אפשר יותר עם הנמלים. הגעתי עכשיו הביתה והבנתי שחייבים לעשות מעשה. הן במטבח. בסלון. בחדר האורחים. כל הבית נמלים. הזמנתי מדביר". לכאורה, זו הלצה של היי-טקיסט שובב עם איי.קיו גבוה. בפועל, זו הסתה פרועה, מכוערת ומסוכנת מאוד. מה הוא מציע, מה מציע לעזאזל שר בישראל? להדביר אנשים? לרסס אותם כמו שמרססים ג'וקים? למחוק אותם מעל פני האדמה? מה קורה פה? אכן, זהו. אי אפשר יותר עם שר הקלקלה וההסתה. מקומו בבית, עם המדבירים וחומר ההדברה. לא במשרד חשוב במדינת ישראל.

2. קוד "1981", זה הקוד שהדביק בנט לתוכניתו "הסודית" לכבוש את הנמלים. ברוח ההיתוליות הזאת החלטנו להציע לשר הקלקלה עוד שלושה קודים להסתערות קרבית.

קוד "1982" יינתן לתוכנית הסודית שתסתער על מעוזי האוצר, אגף התקציבים ומעוזי המחקר בבנק ישראל. הצבא וכלכלניו המוכשרים יכבשו את המעוזים הללו, יחליפו את הכלכלנים הוותיקים עם השכר המנופח והפנסיה התקציבית המנופחת, ויותר גרוע, עם החשיבה המקובעת והדוגמטית, ויחליטו להמליץ לממשלה על מע"מ דיפרנציאלי. הם יסבירו לציבור (ולא באמצעות מלחכי הפנכה המסורתיים המייצגים את הפראבדה של האוצר ובנק ישראל) שהטייקון הכי גדול במדינה, מדינת ישראל עצמה, גובה אוטומטית שניים-שלושה וארבעה שקלים במע"מ על כל מוצר יסוד - מגביע גבינה, דרך בקבוק שמן ועד בכלל. הם יסבירו לו את מה שהוא לא יודע: שבמדינות האיחוד האירופי יש מוצרי צריכה רבים (מזון, תרופות, הלבשה ועוד) שחלים עליהם שיעורי מע"מ מופחתים. הם אינם יודעים זאת כי האוצר, באמצעות הפראבדה שלו, נוהג במשך שנים לשטוף את מוחו נגד מע"מ דיפרנציאלי בטיעונים שונים ומשונים ("זה אסון").

קוד "1983" יינתן לתוכנית הסודית שתגובש בשוק הרכב והתחבורה, שתעמיד את ישראל בקו אחד עם מדינות קצת יותר מפותחות. כלומר, בלי מסי קנייה מטורפים המוטלים בשער הנמל על רכבים ע"י הטייקון הגדול במדינת ישראל (שוב, המדינה עצמה), מסים שמייקרים את הרכב בעשרות אלפי שקלים, ועם פיתוח תשתית תחבורתית זמינה יותר המגיעה כמעט לכל מקום - שבעה ימים בשבוע, 24 שעות ביממה. תחבורה שמגיעה מכל מקום לכל מקום.

קוד סודי "1984" יינתן לתוכנית הנדל"ן הגדולה: הצבא יכבוש את מינהל מקרקעי ישראל, ספסר הקרקעות הגדול במדינה, המנוהל ע"י הטייקון הגדול במדינה (שוב, מדינת ישראל). הצבא ישחרר קרקעות במהירות ובזול ליזמים, כדי שיבנו כמה שיותר מהר דירות זולות יותר (פשטני, פשטני, אנחנו יודעים, אבל כבר אמרנו שזה היתולי). ובעצם, נדמה לנו שבנט יכול ללכת עד הסוף עם התוכנית הסודית ולהכשיר אנשי צבא שיחליפו את החברות הקבלניות הפרטיות וגם את העובדים הזרים כדי שהבנייה תהיה מהירה הרבה יותר!

וקוד אחרון, קוד סודי "2013", יינתן לתוכנית הסודית לשחרור כל יועצי התקשורת, התדמית, מירוק המוניטין, המדליפים, הספינרים, המומחים למשברים מטעם עצמם, המומחים ל"ייעוץ אסטרטגי" ומומחי העל לשיווק ולפוזה שחוגגים על חשבון המדינה. כך נחסוך לא רק מעט כסף למדינה אלא גם נמנע מתוכניות אוויליות כמו "לכבוש את הנמל ע"י הצבא" להגיע לכותרות הראשיות של עיתונים.

כמה עולה לפרוק מכולה
 כמה עולה לפרוק מכולה

eli@globes.co.il