תסמונת הכדורגלן

סמינריון ומבחן. זה כל מה שחסר לי כדי שאוכל לענות לתואר המכובד - "בוגר אוניברסיטה". 3 שנים ביליתי בחוג לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה, השקעתי (בעיקר בלהשיג סיכומים), הגעתי (בעיקר לקפיטריה), כמעט סיימתי, אבל חודש לפני הסוף נחטפתי על-ידי תעשיית הפרסום וכך פספסתי את התעודה הנחשקת.

כבוגר של בית פולני, החמצת התעודה היא נושא כאוב. זה מפריע, וזה כנראה יפריע לי עד יומי האחרון - אבל כנראה שלעולם הגדול זה ממש לא מזיז. עובדה, לא הייתה לי שום בעיה להתקדם בעולם הפרסום, לעבור מקריאייטיב לאסטרטגיה, להתקדם לעמדות ניהול, והכול בלי התואר.

עד היום אני מוזמן להרצות מדי פעם באוניברסיטאות מול תלמידים לתארים מתקדמים, ולמרבה הפלא, אף אחד מעולם לא שאל אם יש או אין לי. זה פשוט כנראה לא אכפת לאף אחד. אז למה זה מפריע לי? למי אני דופק חשבון?

את התשובה, למרבית הפלא, קיבלתי דווקא בחוג לסוציולוגיה (אולי לא ממש בזבזתי את 3 השנים האלה) מכיוון ששם היה לי את הכבוד להכיר את צ'ארלס הורטון קולי. אותו קולי טבע את המונח "האני במראה", שהולך בערך ככה: כשבן אדם מסתכל על עצמו במראה הוא לא רואה את עצמו, הוא רואה את מה שהוא חושב שאחרים חושבים עליו. נשמע מסובך? במילים פשוטות קולי אומר שאנחנו בכל רגע נתון דופקים חשבון למה שאחרים חושבים עלינו, רק שהם לא ממש חושבים עלינו. החשבון הזה הוא כולו בדמיון שלנו. הוא לא קשור לאף אחד, רק לתחושות שלנו.

אני מעדיף לקרוא לזה "תסמונת הכדורגלן", כי כדורגלנים נוטים לדבר על עצמם בגוף שלישי, הם כבר הפנימו את זה שהדמות הציבורית שלהם חזקה יותר ממי הם באמת, והם חיים לגמרי בסבבה עם זה.

הם מפנימים לחלוטין את כתב העיתון או א ת שדרן הטלוויזיה המפרשן אותם. הם כבר תופסים את עצמם כאובייקט נחשק. הם תופסים את העולם החיצון כמעריץ אחד גדול, ומאמצים את הגישה הדמיונית הזו. הכדורגלן חי את חייו בראיון עיתונאי דמיוני נצחי. בכל רגע נתון המוח שלו מתאר את צעדיו דרך קולו של יורם ארבל או ניסים קיוויתי. "הנה הוא הולך, הנה הוא שם גול, הנה הוא יוצא עם דוגמנית".

ולפני שאנחנו מאמצים את הגישה המתנשאת, בואו נזכור שבאיזשהו מקום כולנו כדורגלנים, כי אולי אנחנו לא מדברים ככה, אבל אנחנו מרגישים ככה. כולנו אותם ילדים קטנים שבועטים בכדור טניס מול הקיר, תוך כדי תיאור משחק דמיוני שבו אנחנו מסי, והקיר הוא רונלדו. כן, כולנו אוהבים לעוף על עצמנו בגוף שלישי.

אנחנו מזיזים מצד לצד את הדמות שיצרנו לצלילי קולו של פרשן דמיוני, ומשנים את המיקום ואת ההתנהגות בהתאם לתגובות דמיוניות לחלוטין של הסביבה האדישה. במקרים רבים אנחנו עושים מעצמנו מטומטמים גמורים, מכיוון שהסביבה בכלל לא מסונכרנת עם מה שאנחנו מרגישים, מה שהופך אותנו לקורבנות אופנה ודימויים עם ג'ינס מגוחך, זריקות בוטוקס, תנועות ריקוד מוזרות, הגיגים משומשים ואוסף של קלישאות.

אנחנו חיים את חיינו ביחס למציאות מדומה, כי בסופו של יום אנשים אחרים לא מעסיקים את עצמם יותר מדי בלחשוב עלינו - הם עסוקים בלחשוב על עצמם. אנחנו יוצאים מהבית עם תחושה של יום שיער גרוע, ובטוחים שכל העולם שם לב שהשיער טיפה נפוח או מרוח, ואפילו לכלב שלנו זה לא אכפת.

צמח לנו חצ'קון על המצח, ואנחנו מאמינים שהוא מהבהב למרחק של קילומטרים - אף אחד לא מבחין, וגם אם כן, זה לא ממש מעניין אותו. הוא עסוק בעצמו - לא בכם.

אם כתבו על מישהו משהו רע בעיתון או בפייסבוק, יש מצב שהוא ירגיש שהוא לא יכול לצאת מהבית. הוא ירגיש את המבטים בכל מקום שבו יהיה. אבל האם באמת למישהו אכפת? האיש בבית הקפה מרים את העיניים לרגע: "אה, כן... זה ההוא שהיה כתוב עליו משהו בעיתון", וחוזר לשבור שיא במשחק בסמארטפון. זה לא באמת אכפת לו. שלום חנוך כתב על זה יפה - אדם בתוך עצמו הוא גר. נכון, לפעמים הוא באמת פותח דלת, אבל רק לפעמים.

יש בשיר הזה הרבה עצב, אבל יש בו גם משהו משחרר. מכיוון שאם רוב האנשים גרים בתוך עצמם, יש מצב שהם לא גרים לכם בתוך הוורידים כמו שאתם חושבים. זאת הקלה גדולה.

וזה טוב שהעולם לא ממש מאושר כשאנחנו מצליחים, אבל גם לא מתרגש מדי כשאנחנו נכשלים. ואם כבר מישהו מדבר על זה, הוא עושה את זה בקטנה וישר חוזר לחשוב על מה שחושבים עליו. זה הזמן להיפטר מטראומות שמעולם לא התרחשו, כי אף אחד לא שם לב. מהפדיחות הקטנות או הגדולות שלעולם לא נשכח, אבל למען האמת איש אינו זוכר.

להפסיק לדבר את השיחה האינסופית שמעולם לא התקיימה וכבר לא מתקיימת בשום מקום. אנחנו גרים יותר מדי בתוך הדמיון של אנשים אחרים, וזה לא מקום טוב לחיות בו יותר מדי זמן. יש מקום לבנות בית חם בתוך עצמנו ולסגור את התריסים. אפשר לשחרר את החגורה, אפשר לשים מוזיקה בקול רם. ממילא השכנים מקשיבים רק לעצמם.