"כשפותחים בית ספר סוגרים כלא": רשת אורט במגזר הבדואי

כשעומאר אל-אטראש חנך את התיכון ביישוב הבדואי הלא מוכר, שיעור הנשירה נע בין 80% ל-100%. שנתיים אחרי אין יותר נשירה בקרב הבנות, המגמות הריאליות עמוסות ונרשמה ירידה משמעותית בהיקף האלימות בישוב

בתחילת שנת הלימודים הקודמת עמד עומאר אל-אטראש, שמנהל מאז הקמתו לפני כשנתיים את תיכון אורט אל-אטראש, בפני סיטואציות ששום קורס של משרד החינוך לא יכול היה להכין לקראתן. נשירה של 80% מהתלמידים בכיתה ח' רגע לפני התיכון, למשל. או היעלמות של חלק גדול מהבנות בשל התנגדות של המשפחות ללימודים.

אל-אטראש, בסך הכול בן 32, מתאר כמעט ביובש את המציאות החינוכית שאליה נולד התיכון הטרי, מציאות שמייצגת היטב גם את הנעשה ביישובי בדואים רבים אחרים; כיצד בהיעדר תיכון ביישוב, נאלצו התלמידים לכתת את רגליהם או להמתין להסעות לבתי ספר ביישובים סמוכים.

הבנים היו מחכים בחבורות גדולות על הדרך הלא סלולה במשך שעות לאוטובוס, שלפעמים הגיע ולפעמים לא. לרובם המכריע הספיקו כמה שבועות כאלה כדי להחליט שהם מוותרים. היקף הנשירה בקרב הבנים, הוא אומר, הגיע לכ-80%, ואפילו שם זה לא נגמר. ההשפעה החברתית של הנושרים, הקשיים שתוארו, לחצים כלכליים ועוד גרמו לכך שלכיתה י"ב הגיעו רק תלמידים בודדים שבבודדים.

בקרב הבנות המצב היה אפילו גרוע יותר. חלק מההורים חששו לשלומן ולתומתן; אחרים חששו ממה שיגידו שכניהם הדתיים והשמרנים על ההחלטה להקנות לבנות השכלה. התוצאה הייתה שהם פשוט נמנעו מלשלוח את הבנות ללמוד מחוץ ליישוב. ביישובים שבהם אין בית ספר תיכון, אומר אל-אטראש, שיעור הנשירה של בנות המגזר מהלימודים לאחר כיתה ח' מתקרב ל-100%.

בית הספר שקיבל אל-אטראש לניהולו הוא אחד משמונה שמפעילה בשנים האחרונות רשת אורט כדי להיטיב ולו במעט את מצבם של בני הדור הבא של הבדואים בנגב. זה לא קרה בקלות: במקרה של היישוב הלא מוכר אל-אטראש - עשר דקות נסיעה וכמה אלפי שנות אור תשתיתיות מלהבים - נדרשו 7,000 התושבים לעשר שנות מאבק כדי שהמדינה תקים את התיכון (שהועבר כאמור להפעלתה של רשת אורט).

הקמת בתי הספר בישובים, מוסיף המנהל אל-אטראש, שינתה את מגמת הנשירה. ביישובים שבהם נבנו, רוב הבנים ורוב הבנות ממשיכים כעת את לימודיהם ומנסים להשיג לעצמם עתיד טוב יותר במדינה שמפלה אותם לרעה. עם זאת, לא תמיד הקדמה מתקבלת בברכה. כשאל-אטראש קיבל לידיו את רשימות בוגרי בתי הספר היסודיים שאמורים היו להמשיך בלימודיהם אצלו, הוא גילה פעמים רבות שישנן לא מעט בנות שמשום מה אינן מגיעות.

"אמרתי לעצמי שאני אקח על עצמי להביא אותן", הוא סיפר בשבוע שעבר בראיון שהתקיים בקומה השנייה של בית הספר החדש והמטופח, שעדיין לא חובר לרשת החשמל ושאיש עדיין אינו יודע מתי יחובר אליה. "סימנתי לי מטרות ועברתי בכל השבט. כשרואים אותך בא ומדבר יפה, ואתה מבטיח לאנשים שלבת שלהם לא יקרה כלום, רק שתגיע ללמוד, הם משתכנעים, רובם".

עם תלמידה מסוימת - דווקא אחת שהמנהל הצעיר והשאפתן רצה מאוד שתלמד אצלו וחזה לה עתיד מבטיח - הדברים התנהלו אחרת. "הייתה לי ילדה עם ממוצע 100 ביסודי. 100! היא הגיעה אליי לבית הספר והחזיקה פה שבוע, ופתאום נעלמה", הוא נזכר. "התקשרתי למשפחה. לא עונים. התחלתי לשאול את התלמידים. אמרו לי שבכל בוקר, כשהיא רוצה לעלות לאוטובוס, בא בן דוד שלה, תופס אותה ביד ומוריד אותה. היא רוצה ללמוד, אבל כל המשפחה מעורבת ולא נותנים לה. אתה צריך להבין שאצלנו זה אחרת. לפעמים, הורה שרוצה לשלוח את הבת שלו ללמוד, מפחד ממה שיגידו האחים שלו. שהם יגידו דברים כמו, 'הנה, זה שלח את הבת שלו, זרק אותה. לך תדע מה היא עושה'.

"בכל מקרה, אותה ילדה הייתה שולחת לי מכתבים עם הבנים שהיו מגיעים ללימודים. כותבת לי שהיא רוצה שאני אעזור לה ללמוד. הלכתי עד הבית שלה וישבתי עם האחים הגדולים, כי אבא לא היה. אחד מהם אמר לי, 'שמע, אם באת לשתות קפה, נכבד אותך. אהלן וסהלן. אבל אם אתה רוצה לדבר על להחזיר את הילדה ללימודים - אין על מה לדבר'. מה יכולתי לעשות? הרמתי ידיים. אין לי הכלים. זה מתסכל. זה אמנם מקרה חריג ביותר, אבל זה נושא שאני בהחלט מתעסק בו מול המשפחות. בשנה שעברה הייתי צריך להתעסק לא מעט במקרים כאלה. השנה זה פוחת. מרגישים כבר את השינוי, ומזה אני מרוצה מאוד".

הנתונים שנאספים מבתי הספר האלה מעודדים מאוד; לא זו בלבד שהקמתם של התיכונים חיסלה כמעט לגמרי את נשירתם ממערכת החינוך של בוגרי כיתות ח' ביישובים שבהם הוקמו, אלא שהם היטיבו במיוחד עם התלמידות; נערות ונשים בדואיות שפתאום, אולי לראשונה בהיסטוריה, מקבלות כלים שיאפשרו להן, אם יבחרו לעשות זאת, סיכוי להגשים את עצמן. כך, למשל, ברוב בתי הספר החדשים עומד שיעור הבנות על 60% בעוד הבנים מהווים 40% בלבד. בד בבד, מעידים המנהלים, הבנות גם מגיעות להישגים מרשימים בהרבה מאלה של הבנים.

"בנות רוצות יותר ללמוד כי הן רואות בלימודים את הדרך היחידה לצאת לחיים מהחברה המסורתית", מסביר אל-אטראש. "הבן, כשהוא מגיע לגיל 15, הוא חופשי. הוא יכול לעשות מה שהוא רוצה - יכול לטייל, לקנות טלפון, לקחת שיעורי נהיגה. לבת אסור. אסור לה לצאת לבד. אסור לה לעשות את כל הדברים שלבן מותר לעשות. אז היא רואה בהצלחה בלימודים את הדרך היחידה לצאת לעולם - לאקדמיה, למכללה".

פרויקט של שמעון פרס

פרויקט הקמתם של שמונת בתי הספר התיכוניים ביישובים הבדואיים בדרום החל לפני כשבע שנים, מספר מנכ"ל אורט, צביקה פלג. "כששמעון פרס היה השר לפיתוח הגליל והנגב הוא הזמין אותי לפגישה ושאל מה אני יודע על הבדואים בדרום. חשבתי שאני יודע הכול, אבל הוא אמר לי, 'שמע בחור צעיר, סע לדרום ליומיים ותלמד על הבדואים. תחזור אליי אחרי שלמדת'.

"כשנסעתי גיליתי כמה דברים: שדגל ישראל במגזר הבדואי זו לא אהבה גדולה; ששיעור הגיוס לצה"ל ירד מאוד; ושהמצב הכלכלי מביא אותם למצבים מאוד קשים. הבנתי למה יש דמי חסות, למה יש זנות, למה יש סמים, והבנתי שיש בחברה הבדואית מי שמנצלים את המצב הזה. חינוכית, הבנתי שאין הרבה מוטיבציה ללמוד ושמדינת ישראל לא משקיעה שם כסף. שאין העצמה אישית. הבנתי שמי שרוצה ללמוד אחרי בית הספר היסודי צריך להתאמץ מאוד. מבחינה דתית, הבנתי שאנשים שהיו אתאיסטים הפכו למוסלמים אדוקים. מצב בעייתי".

כאן אולי המקום לציין שזה לא קרה כי מדינת ישראל נמלאה לפתע ברצון טוב ובנדיבות יוצאת דופן כלפי הבדואים, אלא בעקבות מאבק ציבורי ארוך שנים ומעורבות של בג"ץ.

אל-אטראש אומר שאת השינוי הוא מרגיש גם ביישוב עצמו, מחוץ לכותלי בית הספר. "תראה, המצב לפני הקמת התיכון היה שהבנים היו נשארים בבית. מכאן מתחילות כל הבעיות. בגלל זה אומרים שכשפותחים בית ספר סוגרים כלא. בלי בית ספר הם יוצאים מהשליטה. רמת האי-סדר באזור עולה, חלק גדול מגיע לכלא. איך שפתחנו פה נעשה לנו אור גדול ואני כבר מרגיש את השינוי.

"במקום שהילדים יסתובבו ויעשו בעיות הם מגיעים לתיכון והם מתחילים לחשוב אחרת. הם רוצים להצליח בבגרויות, להיות רופא, רוקח, מורה. פתאום יש להם תקווה. אחרי שנתיים שבהן אנחנו פה, אנשים מבינים שאפשר אחרת. אח צעיר לא רוצה להיות כמו האח המבוגר שלו שמסובך עם המשטרה. יש כאלה שנשרו ורוצים אפילו לחזור ללימודים. תבין שההורים של הילדים האלה הם אנשים צעירים בעצמם. אלה לא אנשים בני 70 ו-80 מהעולם הישן שלא ידע מה זה לימודים. יש להם מודעות ורצון שהילדים שלהם ישכילו ויצליחו. שהעתיד שלהם יהיה בטוח. הם באים ושואלים אותך מה המצב של הילד ואם הוא לומד ואיזה תוצאות הוא מקבל במבחנים. זה דבר חדש לגמרי. זה לא היה בעבר".

יוסוף אל-אטראש, שבנו ובתו לומדים בתיכון, מייצג היטב את דבריו של המנהל. הוא נהג אוטובוס ומנהל בחברת שמירה, ומעורבותו בוועד ההורים המקומי - תופעה שרחוקה מלהיות ברורה מאליה במגזר הבדואי - נובעת בעיקר מסלידתו מהפשע ומהאלימות שפשו באזור.

"כשילדים מחכים שעות להסעה מתחילות הבעיות. זה דוחף את זה, זה מקלל את ההוא, והכול יחד מוביל לאלימות. אם ביום אחד ילד דוחף ילד אחר או נותן לו סטירה, ביום שלמחרת אותו ילד יביא את אח שלו, ומפה מתחילה הבעיה. בעצם הקמת בית הספר ביישוב ירדו הבעיות הללו ב-90%. בגלל זה אני אתרום חלק מהזמן שלי לשבט ולבית הספר ואעזור לילדים של השבט בעתיד. פשוט נמאס לי לראות את הדברים האלה", הוא אומר.

אבל בעיית האלימות לא הייתה היחידה שעמה נאלצים להתמודד המנהלים והמורים של התיכונים החדשים. אל-אטראש, המנהל הטרי, נאלץ להתמודד גם עם אתגר לא פשוט בתחום הפדגוגי. לדבריו, רמת הידע שעמה הגיעו אליו התלמידים לאחר בית הספר היסודי הייתה "לצערי הרב נמוכה מאוד". כעת, הוא אומר.

"אחרי שטיפלנו בתופעות של האלימות ושל העישון, התחלנו לשבת עם המנהלים של בתי הספר היסודיים ולחשוב מה ניתן לעשות כדי לשפר את הרמה אצלם. הגיע הזמן לדבר על ההישגים ביסודי. זה אזור שאין בו עורכי דין, אין בו רופאים ואין מורים. יותר מ-70% מהמורים פה מגיעים אלינו מהצפון. למה זה ככה? אנחנו צריכים לחשוב איך בתוך כמה שנים משנים את זה. אנחנו רוצים אנשים משכילים מהאזור. צריך שינוי. לא יכול להיות דבר כזה".

"אין ספק שחינוך מוביל להתפתחות חברתית וכלכלית", הוא אומר לגבי מעמד האישה בחברה הבדואית. "החברה הבדואית עוברת תהליך של העצמת נשים. הבדואים לא יכולים להזניח 50% מהאוכלוסייה שלהם, ובסופו של דבר זה ישליך על המבנה השבטי. לא הייתי ממהר לומר שהמבנה השבטי יקרוס, אבל מעמד האישה ישתפר".

אפילוג

לעת עתה, המנהל אל-אטראש פחות עסוק בהשלכות הסוציולוגיות ארוכות הטווח של המהלך שבחזיתו הוא עומד, ומתעסק יותר במאבק היומיומי של תלמידיו. "התחלנו השנה לעשות פה בגרויות, לפני חודש. כל דבר שאתה רואה פה זו הפעם הראשונה. קודם זה לא היה, וזו חוויה משמחת. אני מקווה שבשנה הבאה שיעור בעלי הזכאות לבגרות יגיע ל-75%, ואנחנו עושים הכול כדי שזה יקרה. אם אתה רוצה לקדם את החברה שלך, זה לא יכול להיות אחרת".

הקרדיט שמגיע

בהמשך לכתבה הרביעית בסדרת החינוך של G, שעסקה בבית הספר אמי"ת בבאר שבע, פנתה מנהלת בית הספר דרורה גופס למערכת וביקשה לציין את חלקו של מנהל בית הספר בתקופה שבה נוסד פרויקט הכיתות המדעיות, יצחק פרידמן (כיום סמנכ"ל רשת אמי"ת), שלא נכלל בכתבה; "בלעדיו לא היה הרעיון ממריא ומצליח", היא כתבה לנו.

הכתבה המלאה - במגזין G